נציגי הממשלה נוהגים להשמיע, מפעם לפעם, הצהרת נרגשות, ואפילו בומבסטיות, על הצורך לדאוג לניצולי השואה שעדיין חיים עמנו כאן. אלא שלא אחת מתחוור כי אחד בפה ואחד בלב, כאשר המרחק ביו דיבורים הוא לא רק גדול מדי, אלא שפעמים אין ספור לא מקבלים הניצולים אפילו את המינימום המגיע להם.
על אחת כמה וכמה מקוממת במיוחד העובדה שהדברים אמורים בעוול שהוא בלתי נתפס, כאשר נתחוור שעוד בשנות ה-70 של המאה החולפת עבר בכנסת חוק, שלפיו יהיו זכאים שורדים של מחנות ההשמדה והגטאות, הסובלים מדמנציה, מעיוורון, מבעיות בגפיים, או שלקו, לא עלינו, מאירוע מוחי, לתוספת של 30% לגימלתם החודשית, והכל בעטיים של מוראות השואה שנאלצו לעבור.
ללא עידכון כדי לסבר את האוזן, מן הראוי לציין שהדברים אמורים בסכומים המגיעים לאלפי שקלים לכל ניצול הסובל מבעות אלה שצויינו לעיל. אז, בסופו של דבר, החוק עצמו אומנם עבר, אבל המדינה, כדרכה, לא טרחה לעדכן באורח מסודר את הניצולים על התוספת המגיעה להם מכוח החוק. כתוצאה מכך יש לשער שחלקם בלבד שמעו על כך, ויתכן אף שקיבלו לידיהם את התוספת המיוחדת.
אלא שלדאבון הלב, רבים, ואפילו רבים מדי, כלל לא שמעו עליה, ובשל כך גם לא קיבלו לידיהם, ולו אגורה שחוקה אחת. הכסף, מסתבר, פשוט הלך לקופת המדינה, שהתעשרה בכך על חשבון הניצולים. כאשר גילה בנו של אחד הניצולים את דבר קיומה של התוספת הנסתרת, הוא ביקש ממשרד האוצר להעביר אותה לידיו, אך נענה, כעבור שבעה חודשים, שזו כלל אינה מגיעה לו.
היה זה, לא פחות ולא יותר, ממענה הסותר את האמת, ואם לא די במקרה המדובר, מסתבר שזו הייתה גם מנת חלקם של עשרות אלפי ניצולים, כאשר המדינה נהנית, במשך שנים ארוכות, מהרבה מיליוני שקלים, שהיו אמורים להגיע לכיסם של ניצולים חולים בדמנציה, סובלים מעיוורון, מבעיות בגפיים, או שלקו באירוע מוחי. לקרוא, ופשוט לא להאמין!
