בין גנץ והעציץ שלי

קורה פה דבר מוטרף. מסתובב בינינו אדם שפה ושם משחרר חיוך, שמסגיר המון שום דבר, אבל מקפיד שלא לומר מילה, ובכיסו 15 מושבים לרשימתו לכנסת. איך הוא חולל את ההוקוס-פוקוס הזה? רק בגלל זה מגיע לו להיות ראש ממשלה. לעומתו, משה בוגי יעלון חורש בלי סוף את הארץ לאורכה ולרוחבה בחוגי בית ובקניונים נידחים ולא זוכה אפילו לרבע מנדט. איך קורה הפלא הזה? מה השאלה בכלל? בני גנץ הוא דוגמן מבטן ומלידה. קלינט איסטווד היהודי. הוא לא צריך לעשות כלום. העיניים שלו אומרות הכל. כי גנץ הוא הטוב ויעלון הוא הרע והמכוער. החלום שלי הוא להתבונן עמוק-עמוק בעיני האוקיינוס של גנץ ולהתעלף. ואם מישהו ינסה להזכיר לי את מדחת יוסף משוטט בשדה הכלניות של גנץ, או את עבירת הבנייה שלו שנחשפה ערב מינויו לרמטכ"ל –אחטוף אלצהיימר על המקום. טוב, זה ברור. האיש רוצה להיות כל הדברים לכל האנשים. כמו החתולה המפונקת שלי שלא מפסיקה לפהק. בעצם מי אומר שהוא צריך לדבר או להביע את דעתו על העניינים הבוערים? הוא יחייך אלינו ואנחנו כבר נבין. מי שלא שם לב, ברגע זה פיתחתי "סטארט-אפ": איך להיות ראש ממשלה בלי להוציא הגה מהפה. בניו-זילנד זה בטוח יעבוד. לא, איננו חושדים שאין לגנץ מה להגיד על בית המשוגעים הזה שהוא מתיימר להשתתף בהנהגתו. מה שאנחנו כן חושדים זה, שהוא חושש שבמקום משנה סדורה של איך לעשות מה – ישתחרר מגרונו גמגום ארוך ושיעול אינסופי שיסגיר אמת עירומה: העדר מנהיגות.