באמצע חיי נטלתי לי פסק זמן מעבודתי המשפטית השוטפת ואחת לשבוע עשיתי - יום שלם, מאותו שבוע - במסגרת המחלקה לספרות ספרות עברית, באוניברסיטת בן-גוריון, בבאר שבע.
בשעת בוקר מוקדמת - שעה שטרם יבש בה טל הבוקר, שנח לו מעדנות על פני ארץ - עשיתי דרכי ברכבת ישראל, מתחנת סבידור ברחוב ארלוזורוב, אלי אוניברסיטת 'בן גוריון' שבנגב.
תלמיד מן המניין לתואר שני, הייתי - אותם ימים - באוניברסיטה זו - באמצע חיי - במסלול לכתיבה יוצרת, במחלקה לספרות עברית. פרופ'
עמוס עוז ז"ל - ויבדלו לחיים טוב וארוכים, פרופ' יגאל שוורץ, פרופ' יצחק בן מרדכי, פרופ'
חיים באר ואחרים - יצקו בנו, משוררים וסופרים, בתחילת דרכם, מעט מזעיר ואף יותר, מתורת הספרות העברית. הם גם השלימו - למי מאיתנו שחסר היה תואר ראשון בספרות עברית - כל הטעון השלמה, כדי שנהיה זכאים לקבלת תואר שני בספרות עברית. אם במסלול עם תזה ואם במסלול חסר תזה.
עמוס עוז, חיים באר ויצחק בן מרדכי, היו - ראש וראשונה, בעינינו - סופרים, הגם שהתואר פרופסור נצמד והוצמד לשמם.
הימים שזכיתי ללמוד כתיבה יוצרת אצל עמוס עוז, לא יישכחו ממני, לעד. בנחישות ובסבלנות, אין קץ, ניכש הוא יבליות ספרותיות שצמחו, שבו, צמחו והעמיקו שורשים מסועפים ומיותרים בכתיבתי הספרותית.
בנחישות רבה עקר עמוס עוז שפעת הפסיקים שנתתי בטקסטים שיצאו תחת ידי, עקר אותם והשליכם לכל רוח. בזכותו - אודה ולא אכחיש - למדתי, מה לא לכתוב ומה לא לכלול בטקסטים שכתבתי, אותם ימים.
איש צנוע היה עמוס עוז המנוח. הגם שכבר היה אז עטור פרסים למכביר - או אז, עת באתי ללמוד תורת כתיבה אצלו - לא גבה ליבו, כמו-גם לא היה ליבו גס בנו, תלמידיו ולא הייתה דעתו שלו, גסה עליו. רחוק היה הוא מרחק רב מלחטוא בחטא ההיבריס, הגם שלא היינו מקפידים עליו, גם לו היה נוטל הוא לעצמו קמצוץ ממידתה של גאווה.
לבוש בפשטות במכנסי ג'ינס וחולצה פשוטה שבפשוטות, ישב עמוס עוז אל אחד מהשולחנות, בשטח שיוחד ונתחם, אך ורק למרצים, בחדר האוכל,. תוך שדחק הוא בנו, תלמידיו להסב עמו לסעודה.
בניגוד לשאר המרצים - מרצים ששמרו על בידול וריחוק מתלמידיהם, בשעת סעודה ורצו זמן איכות לעצמם, בזמן אכילה - לא נהג עמוס עוז כך. בלבביות ובפשטות רבה הסב הוא עמנו, כשווה בין שווים. או אז, ענה הוא, בחביבות רבה, ברצון ובחשק רב לשאלותינו, בענייני ספרות וכתיבה, אגב אכילה, תוך שהוא מבהיר לנו, שאין בכך כל הפרעה או כל טורח שהוא לדידו הוא.
הדי השיעורים שהעביר הוא אודות ספריו של ש"י עגנון, עדיין נוגנים בראשי. הוא ידע ליתן יחס אישי לכל אחד ואחד מאיתנו. כשלימד הוא את סיפורו של ש"י עגנון - 'הרופא וגרושתו' באודיטוריום מלא, מפה אל פה, ציין הוא - בשובבות מה - בהצביעו עליי, כי מצוי בקרב הנוכחים עורך דין, שיוכל להרחיב בענייני גירושין.
הדבר לא נדרש, כלל וכלל, לצרכי הסיפור עצמו. אבל עוז - בנדיבות הטבועה בו - ביקש לפרגן לי ומצא בשם הסיפור עצמו סיבה להיתלות בה 'ולהכניסני אל תוך כנפי הסיפור', כמי שהינו 'עורך דין לענייני גירושין' מחמת ובשל עיסוקי המקצועי, במלאכת עריכת דין. ד"ר
חיים שטנגר ממכלול ספריו שכתב הוא אהובים עליי, במיוחד וחש אני אליהם תחושה של אהבה יתרה, הספרים: 'מיכאל שלי' וכן: 'סיפור על אהבה וחושך'. שלושת המסות שקיבץ בספרון 'שלום לקנאים' - שדאג הוא שיימכר, במחיר מסובסד (מפני שרצה להפיץ הרעיונות הכלולים בו) - עשו עליי רושם בל יישכח. כל זאת, הגם שלא ראיתי ואיני רואה - גם כיום - עמו, עין בעין, מבחינת התפישה הפוליטית שלי.
בימים אלה, מתקין אני לדפוס שני ספרים שכתבתי, משך שנים הרבה. ידו הברוכה והמסורה של עמוס עוז, שעקר וניכש - בלי הפסק ובעקשנות רבה - יבלות ספרותיות שצמחו פרא בכתיבתי, ניכרת גם ניכרת בהם.
תודה לך עמוס עוז על נתינה ברוכה וחסרת גבולין שנתת בי ובכתיבתי הספרותית. עשיותיך ופועלך לא יסופו מנגד עינינו ומזיכרוננו. יהי זכרך ברוך.
