רבים בליכוד מסתובבים בימים אלה בפנים נפולות או כעוסות, כשהם רוטנים בצדק, על המשך רדיפת משפחת נתניהו על-ידי התקשורת. ראו זה פלא, רק פרשו בנט ושקד מ
הבית היהודי לדרך פוליטית-אירגונית חדשה ועוד בטרם הספיקו להרגיז את ציבור הליכודניקים במעשה "עוין" משמעותי כלשהו - הפכו לאויבי ציבור זה והם מותקפים בסגנון בוטה ובגסות רוח ע"י "העמיתים" מאמש.
האם הליכוד, בעקבות מנהיגו, סובל מפחד רדיפה? האם חרף היותו המפלגה הגדולה בישראל מזה שנים, טרם השתחרר מרגשי הנחיתות ההיסטוריים שלו? האם עוסק הוא עתה בהרס הימין מבית, בשירות נתניהו? האם "משרתי הכס" עושים זאת על דעת עצמם או במצוות אדונם, או אולי זו פשוט הרוח הנושבת במסדרונות הבית?! התמונה העולה מתגובות הליכוד למהלך "הימין החדש" מצערת ומדאיגה: ראשית, איוולת היא לחשוב שרה"מ יכול לתעתע בשותפיו הפוליטיים כראות עיניו ולהניח שלא יהיה לדבר מחיר; לכל אחד יש את גבולות ההבלגה שלו - "הקש" ששובר את גבו; רק חסר-דעת גמור או שחצן נטול גבולות אינו מודע לכך ומזלזל בזולתו. שנית, מי שעומד כבר שנים תחת מתקפות אישיות ופוליטיות - רובן חסרות שחר - אינו יודע להסיק מכך מסקנה לגבי זולתו? - תמהני.
אני קורא לכולנו להתעשת. אנו ערב בחירות וסביר מאוד להניח שסבב זה של היערכות פוליטית עומד להיות חלק משידוד מערכות פנימי כולל ומשמעותי בישראל. איש אינו יודע היכן יגמר הדבר, מי ירד ומי יגבר ובאיזו עמדת מוצא יעמוד מרכיב הממשלה הבאה - גם אם כצפוי יהיה זה נתניהו - מול מערך הכוחות החדש שיתגבש. מדוע, אם כן, לשרוף גשרים וקשרים ולהגיע למבוי סתום מיותר ברגע האמת?! בהזדמנות זו ראוי גם לשאול אם לא הגיעה העת לתרבות דיבור פוליטית בעלת סגנון אחר?
להערכתי, הליכוד חותר ובצדק, להתייצב בראש גוש ימני חזק ולהוביל בדרך הימין הפוליטי בעוצמה מוגברת מבעבר. בקדנציה הבאה יידרשו הכרעות משמעותיות גם בנושאי פנים וגם בנושאי חוץ, ועבורן נחוץ עורף פוליטי איתן. מהלכי הליכוד מול "הימין החדש" מעוררים ספקות באשר להנחות אלה, וספקות אלה אינן יכולות להיות ראליות אם מקורן איננו בראש הממשלה עצמו.
רק הוא מסוגל לנסות מהלך אופרטיבי משמעותי בנוסח אריאל שרון, ואם יעשה זאת, ינבע הדבר משיקולים אישיים, הקשורים בהסתבכויותיו המשפטיות - בדיוק כפי שהיה אצל שרון. לקראת בחירות אלה מסתבר שהמערכת הפוליטית שהרקיבה במשך שנות דור לפחות, כאשר נטשה את הגישה הציונית האידיאולוגית והחליפה אותה בגישה אישית צינית ובאינטרסים סקטוריאליים, אינה עובדת עוד. הזרמים האידאיים המתמודדים הפעם גם ברחוב הישראלי דומים באופיים לאלה שמאפיינים את מרבית הדמוקרטיות בעולם. עיקרם: מאבק בין התפיסה הרואה במדינת לאום ובאמנה ההדדית בינה לבין אזרחיה את יסוד המבנה הפוליטי הלאומי והבינלאומי, לבין התפיסה האינדיבידואליסטית של הפוסט-מודרנה האנרכיסטית "שמוחקת" את הלאום ומקדשת את הגלובליזציה נטולת הזהות החברתית.
בישראל משתלב מאבק זה בשימור העקרונות הציוניים הבסיסיים, ע"י הימין, במדינת לאום יהודית, בעלת משטר דמוקרטי, בארץ-ישראל המערבית כולה, לבין השמאל המייצג את החלופה הפוסט-ציונית, א-לאומית והאנרכיסטית, תוך ויתור על ארץ-ישראל או יצירת "מדינת כל אזרחיה". במערך הפוליטי המתהווה כאן, "המרכז" הוא לקט של רשימות אופורטוניסטיות, בלתי מזדהות ולא מזוהות, המבטאות אינטרסים קבוצתיים וסקטוריאליים שביסודן כוחות כלכליים ותקשורתיים הפועלים להבטיח את בסיסי האינטרסים שלהם באמצעות אחיזה איתנה גם במילייה הפוליטי. אלה הברירות הניצבות מול הציבור ההולך לבחור ב-9 באפריל 2019.
טובתו קשורה בהבנה נכונה של התמונה וסיבותיה ובבחירה שתשרת בוודאות הגדולה ביותר את האינטרסים החשובים לו. ההכרעה תהיה גושית והציבור נקרא ליטול לוותר על הפסיביות מהעבר, ליטול בהן חלק פעיל ולרכז תמיכה בלא יותר מ-2 רשימות ערכיות בכל גוש, שמהן תיגזר המציאות הפוליטית החדשה. שיפור המצב במדינה כמעט בכל תחום שניתן להעלותו על הדעת קשור ונובע מיכולתן של הכנסת והממשלה למשול - לעצב ולבצע מדיניות קוהרנטית ברמה גבוהה של אפקטיביות.
בליכוד מתקיימות זו לצד זו שתי קבוצות גדולות יחסית: "הימין המובהק" - שומרי-אמוני ארץ-ישראל; ו"הימין הנזיל" - שומרי אמוני נתניהו, שהם ימין כאשר הדבר משרת את הבוס ואינם כל-כך ימין כשהדבר איננו משרת אותו. אפשרות כזו מסבירה את ההתקפות על "הימין החדש" אבל מדאיגה מאוד בראייה הכוללת של האינטרסים הלאומיים, המופקדים בידי נתניהו... במציאות כזו,
ל"ימין החדש" ערך מכריע בשימור מדיניות ימין אמיתית בגוש הימין, מפני שהשמאל תמיד איננו ימין והמרכז תמיד איננו מזוהה. אם זו ההוויה בליכוד, אזי גם הוא מתקרב, אף כי בפיגור של כמעט שנות דור, למצבה של
מפלגת העבודה - שלד גוסס של מפלגת-פאר אידיאולוגית, שלא עמד לה כוחה להתמיד באופיה וזהותה מול תהפוכות הזמן. הדומיננטיות של נתניהו במפלגה בעשור האחרון, מחייבת לייחס לו, לפחות במידה חלקית, אחריות להתפתחות פנימית זו. אם אכן זהו המצב,
הסוגיה בדבר התאמתו לעמוד שוב בראש הליכוד, מקבלת סימן שאלה חדש וגדול! בחירות הן עת מבחן - ציבור הבוחרים חייב לנצלן לברר לעצמו היטב מי יוליך אותו אחריהן ולאן. אף פוליטיקאי בכיר אינו פטור ממבחן זה: דין הבוחר. אם יתמיד הליכוד בדרכו הפוליטית, יהיו הוא ורשימה כ"הימין החדש" מפלגות אחיות, שלכל אחת מהן מעלות וחסרונות, אולם
לשתיהן דרך-מלך לאומית אחת. להערכתי, יותר מסביר שתי התנועות תתאחדנה בסופו של יום לתנועה פוליטית, פלורליסטית ועדכנית אחת; אסור להניח אפילו לנתניהו לחבל בכך. אם יוביל נתניהו את הליכוד בדרך שרון, מפני שיתפתה לשמר את עצמו במקום את דרכה האידאולוגית ההיסטורית של התנועה הוותיקה, יהיה "הימין החדש" לליכוד הבא. זו השאלה המרכזית לקראת הבחירות הקרובות במערך הפוליטי המתהווה עתה. מהתשובה לה יגזרו התשובות האופרטיביות לשאלות המפתח בהן תעסוק ישראל בקדנציה הבאה בנושאי הפנים והחוץ גם יחד.
הבית היהודי, שנראה בימים הראשונים אחרי פרישת בנט, שקד ומועלם כנתון בהלם-קרב, חייב להתעשת ולחדול ממלחמת המאסף האבסורדית נגד מנהיגיו הפוליטיים מהעבר הקרוב. מה שקרה הוא תוצאת שגיאות פוליטיות חוזרות של הציונות הדתית לאומית, לרבות תקיעת הסכין בגבו של בנט בוויכוח עם נתניהו על תיק הביטחון. הציונות הדת"לית בזבזה את ההזדמנויות שהעמידו לרשותה בנט ושקד להפוך מתנועה אידיאולוגית מפוארת וקבוצה פוליטית שולית, לתנועה מובילה בשני התחומים. ניכור "הימין החדש", על-רקע התגברות החרד"לות בציונות הדת"לית, אינם מבשרים לה פריחה פוליטית. אם ימשיך הבית היהודי להיות סרח עודף פוליטי ליד הליכוד של נתניהו, גם יזכה ליחס בהתאם.
על הבית היהודי להפנים שתוכנית ההינתקות, שהביאה על הציונות הדת"לית שבר חמור, ואת חזרתה הוא מבקש למנוע, נבעה מחולשה פוליטית דומה לזו שבה הוא נתון עתה, עם פרישת בנט ושקד.
למטרה זו "הימין החדש" הוא בן הברית האולטימטיבי. התבטאויות גסות ונבזיות, נגדו, מן הסוג שהשמיע לאחרונה השר
אורי אריאל, הן לא רק יריות בנגמ"ש אלא מעשה שלו פוטנציאל חבלה חמור בעתיד חזון ארץ-ישראל. אפשר, כמובן, שדבריו של אריאל על "...מסירת קולות מן הימין ע"י "הימין החדש" לשמאל..." היו פליטת פה שגויה, אך הואיל והאיש אינו עושה זאת בפעם הראשונה, ואינו מצטיין גם כשר חקלאות, ראוי לשקול מחדש את שיבוצו במקום ריאלי ברשימת הבית היהודי לכנסת.
התעמרויות הליכוד משמאל והבית היהודי הדת"לי מימין ברשימת "הימין החדש", הם בושה מבחינת הסגנון, נטולי פיקחות פוליטית ושקריים מבחינה עובדתית. שילוב ידיים בפוליטיקה דורש זהות אינטרסים, אמון ושותפות אופרטיבית, שחסרונם בליכוד ובבית היהודי בולטים בהתנהלותם מול ה"ימין החדש". בסופו של דבר ההתנהלות הגסה לא היא שתקבע את עמדת הציבור כלפי הרשימה החדשה, ומי שצופה נכחו בעין פקוחה, חייב להבין ולהפנים זאת.
הדרך שיבור לבסוף נתניהו ביחסו אל ה"ימין החדש" תהווה סימן מובהק לכוונותיו האסטרטגיות: המשך המאבק ברוח הימין בכוחות משותפים של כל הקבוצות הרלוונטיות - או "דרך שרון לדראון" בעיצוב פרטני כזה או אחר. 