זה לא סוד שבכל מערכת בחירות שליש מחברי הכנסת מתחלפים (בין אם חלקם פורשים לביתם, או לחלופין עוברים מפלגה, או לא נכנסים לכנסת לאחר הבחירות). למרות שאחוז החסימה הוא גבוה, נראה שבכל שעה עגולה קמה מפלגה שבמצעה עומד נושא אידאולוגי מסוים.
הדבר הזה קורה מסיבות שונות: 1. אנשים שלא מסתדרים האחד עם השני: כפי שקרה עם בנט ושקד שלא הסתדרו עם רבני הציונות הדתית.
2. הרצון להשפיע מבלי להיות תלוי בגורם זה או אחר: למשל, עורך-הדין
רועי כהן שהקים מפלגה למען העסקים הקטנים,
יאיר לפיד שהקים את "יש עתיד",
רפי איתן שהקים לפני שלוש-עשרה שנה את מפלגת "הגמלאים" ועוד.
3. הרצון להיבדל ממפלגות אחרות שנמצאות בגוש שלך: למשל, מפלגתו של בוגי יעלון, מפלגת "ארץ חדשה" של
אלדד יניב ועוד.
חשוב לציין, כי לרוב האנשים שהזכרתי אין עשייה חברתית ענפה.
בימים שהפוליטיקה הפכה לבידור וקרקס, אפשר רק להצטער על פרישתו מהחיים הפוליטיים של אחד מחברי הכנסת הבולטים בשנים האחרונות:
דב חנין.
פועלו החברתי של דב חנין דב חנין היה חבר כנסת חברתי, במפלגה לא-חברתית אשר קדשה את ערכי הפלשתינים, אך שכחה בדרך את הציבור הערבי שתמך בה בשנים האחרונות.
הוא הצליח לעצב את המציאות הישראלית באמצעות שורה של חוקים שהיטיבו עם האזרח הישראלי כמו למשל" חוק חניה לנכים", המאפשר לאנשים נכים לחנות במקומות המיועדים לכך, או "חוק הדואר", המבטיח שקיפות בעת מסירת מכתב רשום, ועוד לא דיברנו על חוקי אכיפת עבודה, הגנה על זכויות אמנים, ועוד.
הוא ראה קודם כל את הצרכים של האזרח הישראלי, ולא את צרכיו האישיים (בניגוד לרוב חברי הכנסת שרואים את הצרכים האישיים שלהם לפני צרכי האזרח), ועל-כך מגיע לו "שאפו" גדול.
נכון שהוא לא היחיד, ויש עוד חברי כנסת שרואים את טובתו של האזרח הישראלי, כמו חברי הכנסת
איציק שמולי,
מירב בן-ארי,
רועי פולקמן,
רחל עזריה, חיליק בר ואחרים, אך בעידן שבו חברי כנסת מחוקקים חוקים כדי להכפיש יריבים מסוימים, או כדי לחזק את מעמדם המפלגתי, חשוב לציין את פועלו של אדם חשוב זה על-מנת שחברי הכנסת החדשים שייכנסו למשכן ימשיכו את דרכו הציבורית והחברתית כאחד.