בפרשת שמות למדנו כיצד נולד המנהיג של עם ישראל וכיצד הוא נאלץ לקבל על עצמו את התפקיד בניגוד לרצונו. למדנו גם שהיכולות הגלויות אינן בהכרח אלה המעידות על התאמתו לתפקיד המנהיגות, שהרי משה רבנו לא ניחן בכישורים מרשימים גלויים מכל סוג שהוא. להפך, הוא מעיד על עצמו כי (שמות ד): ...לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... ...כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. ודוקא בו, במשה, בחר ה' למנהיג הראשון של עם ישראל והטיל עליו את המשימה להוציא אותנו ממצרים. מראש היה ברור שמהלך כזה כרוך בעימות חזיתי עם פרעה מלך מצרים, שיסרב לשחרר את בני ישראל משיעבודם ואולי גם עם בני ישראל עצמם, שיתקשו לעכל את השינוי הקיצוני במעמדם.
ובאותו שבוע התבשרנו על פיזור צפוי של הכנסת וקביעת מועד לבחירות מוקדמות. נו ברור, הרי צריכים להחליט על זהותו של המנהיג הבא. מראש היה ברור שלא מעטים הם הטוענים לכתר הזה, אבל לא חלפו כמה ימים וכבר התברר שמספרם הולך וגדל מיום ליום. זה התחיל במוצאי שבת שמות, בהודעה על הקמת 'הימין החדש' ונמשך מאז בידיעות נוספות על פיצולים מצד אחד ועל חיבורים שונים ומשונים מצד שני, כולם בתקווה להתקרב למעמד של מנהיגות. עד כאן אפשר להתייחס בסלחנות שכן זה הטבע האנושי, השאלה היא מהו היעד לחתור אליו, חדש (או ישן) שמציעים לנו החותרים למנהיגות, מלבד את עצמם כמנהיגים. באופן אישי לא הצלחתי למצוא שום רעיון כזה.
יש רעיונות, אבל שום יעד לחתור אליו. והרי כשהקב"ה כופה על משה את המנהיגות הוא מציג בפניו מראש את היעדים; היעד הסופי הוא קיום ההבטחה לתת לבני ישראל את ארץ כנען: ...וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. בדרך לשם חייבים לעבור שלב של הכנה, קבלת התורה: ...בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. פרעה מסרב כצפוי ובפרשת השבוע שלנו מתחילה סדרה של מכות חינוכיות שחוטפים המצרים, אבל עיקר התכלית הוא שבני ישראל ילמדו מהן. כי בהיותם כפויים לעבודת פרך שנים כה רבות, הם מן הסתם שכחו מה שלמדו מאבותיהם על הנוכחות המתמדת של אלקים בבריאה.
לדעת את ה'
כעת צריכים לבנות בהדרגה את הביטחון של בני ישראל בה' יתברך ואין דרך יותר טובה מזו של ההמחשה. אומר הקב"ה למשה (פרק ז): [ג] וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. מה זה מועיל לבני ישראל? אומר רש"י: מאחר שהרשיע והתריס כנגדי... ...טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורותי. וכן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על אומות העולם כדי שישמעו ישראל וייראו. שנאמר: (צפניה ג) [ו] הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם--הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם, מִבְּלִי עוֹבֵר... [ז] אָמַרְתִּי אַךְ-תִּירְאִי אוֹתִי, תִּקְחִי מוּסָר... ואף על-פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר וַיְחַזֵּק ה' את לב פרעה אלא וַיֶּחֱזַק לב פרעה. ומהתגובה לעקשנות של פרעה למדו מיהו בעל הבית על העולם.
תהליך השחרור של בני ישראל ממצרים נמשך שנה ובמהלכה כל שנדרש מבני ישראל היה להתבונן בנעשה ולהסיק את המסקנות. הם לא נדרשו ואף נאסר עליהם להתערב בנעשה כדי לזרז תהליכים וכדומה. לגבי הגאולה העתידה, זו שעומדת בפתחנו, כתוב (מיכה ז): [טו] כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. מפרשת השבוע שלנו אנחנו אמורים ללמוד אילו נפלאות אנחנו צפויים לראות. והנביא צפניה אומר אותם בפירוש. הוא גם מתאר בדייקנות את מצבנו העכשווי, מצב של ניתוק, של מלחמה נגד ההתייחסות לאמור בתורה הקדושה כאל מורה דרך לחיים הציבוריים כמו גם לחיים האישיים. גם צפניה וגם מיכה מתארים מצב רוחני ירוד לקראת הגאולה האמיתית והשלמה.
לענ"ד, אחד הביטויים הבולטים לאותו מצב רוחני הטעון שיפור, משתקף ברעיונות שמציעות לנו המפלגות השונות. רובן ככולן מתכוונות לטוב ומציעות אותו, אבל הראיה שלהן היא חלקית וזה מה שהן מציעות. יש שמתרכזים בביטחון, יש ברווחה, בחינוך, בהסכם עם האויבים וכו' וכו'. ומי מציע מכלול שלם, מצע שבנוי על הוראות התורה ושמתייחס לכל מרכיבי החיים פה? אבל כנראה זה כבר לא משנה כל כך, כי נראה שהיקף הפיצולים והפילוגים יקשה מאוד על היכולת למשול. כך שמה שנשאר לנו הוא להתבונן בניהול של הקב"ה את העולם כדי להיות מוכנים ליום שבו תתקיים המשך נבואתו של צפניה: [ט] כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.