למה מצפה מאיתנו התורה כשהיא מספרת לנו בכזאת אריכות על העקשנות של פרעה ומתארת את מכות מצרים שבאו כתוצאה ממנה? מילא שהיא מצווה אותנו (שמות יג, ג): ...זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... הבאנו לא פעם את ההסבר שזו הוראה עבורנו לחתור קדימה בהתמדה, לא להתקבע בתוך (מְצָרים) מסגרת תפיסתית או התנהגותית, לא לומר 'ככה זה ואין מה לעשות'. הרי את התורה לא מעניין לספר לנו על אירועים היסטוריים, 'תורה' זה מלשון 'הוראה', איזו הוראה אנחנו אמורים ללמוד מהסיפורים על מכות מצרים? וקוראים עליהם לא רק בפרשות השבוע שזה אחת בשנה, חוזרים על כל הפרטים בכל שנה בחג הפסח ודוקא בשלב הכי חגיגי, בליל הסדר. אז מה הרעיון?
אנחנו ממשיכים מסורת של אלפי שנים בה יהודים קוראים את פרשת השבוע ובדרך כלל גם מתמצאים בתוכן של הפרשה הנקראת באותה שבת. הסכנה הכי גדולה שאורבת לנו בהקשר הזה היא המחשבה שכל עוד אין שם מצוות, כל עוד מדובר בסיפורים - גם אם בתורה הקדושה, הרי אלו סיפורים בלבד, לא משהו שנוגע למציאות של היום. והרי גם כשמדובר במצוות שבפרשת השבוע צריכים ללמוד ביסודיות תורה שבעל פה, ראשונים ואחרונים כדי להבין ולדעת את ההלכה הכתובה בפרשת השבוע. לפיכך קוראים בתורה בשבת כדי לקיים את מצוות הקריאה ולא טורחים מספיק להתבונן בניסיון למצוא הוראות מעשיות בפרשה. אבל יש בפרשה הוראות לחיים שהן מעבר להלכה הברורה.
וכך גם בפרשת השבוע שלנו כמובן; יש בה כמה וכמה מצוות ידועות ומוכרות כמו קרבן פסח, תפילין, פדיון בן בכור ועוד, אבל בהקשר שלנו המצווה הכי נוגעת היא דוקא מצוות קידוש החודש, המצווה הראשונה בתורה שנאמרה לעם ישראל כעם (פרק יב): [ב] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. המצווה הזאת באה מיד לאחר שנתקבלה ההודעה על המכה האחרונה, מכת בכורות. משה כבר די מתוסכל מהמאבק הארוך והמתיש מול פרעה, הוא כבר הודיע לו על המכה האחרונה שתבוא ואז הוא מקבל מסר (פרק ח): [ט] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, לֹא-יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה... גם ההודעה על המכה העשירית לא תשכנע אותו להתגמש. ומיד אחר כך מצוות קידוש החודש.
להתחדש, לא להתקבע הסמיכות הזאת מלמדת על ניגוד ברור ומכוון בין הקיבעון התפיסתי של פרעה ובין המצווה הראשונה שקיבלנו כעם, מצווה שתוכנה הפנימי הוא התחדשות מתמדת. כי קיבעון תפיסתי אינו נחלתו הבלעדית של פרעה, הוא יכול להתנחל בכל עת אצל כל אחד ואחת מאיתנו. הרי גם בין בני ישראל במצרים היו מי שחשבו שאין מה לעשות, שהשיעבוד ימשך לנצח. היו אפילו כאלה שלא רצו לצאת, פחדו מהחרות. אימצו לגמרי את השקפת העולם הפרעונית, השקפה האומרת שאין מה לעשות, אין דרך לפעול שינוי במציאות. וגם אם יש דרך, מי אומר שהשינוי יהיה לטובה? לכן העדיפו להישאר במצב הקיים, המוכר. אבל הקב"ה ברא את האדם והשליטו על העולם כדי שיעשה, יחולל שינויים.
וזה נאמר בפירוש בסיום פרשת הבריאה (בראשית ב, ג): ...אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת. ואכן נעשו ונעשים הרבה מאוד שינויים מאז, בעיקר בדורות האחרונים ועוד יותר בשנים האחרונות, אבל אנחנו נוטים להתייחס לשינויים טכניים ואפילו להתפעל מהם, בעוד השינוי הנדרש הוא שינוי אישיותי, ושינוי כזה מתחיל בשינוי תפיסתי. בני ישראל היו משועבדים במצרים הרבה שנים ובאופן טבעי השתרשה בהם אישיות עבדותית. לא עלה בדעתם שאפשר להיות בן-חורין ובטח לא חשבו שצריך לשאוף לכך. לכל היותר ביקשו הקלות בשיעבוד וזה נאמר בפירוש בתורה, אבל הקב"ה רצה שישתחררו מהאישיות העבדותית ולכך נועדו מכות מצרים, שבני ישראל יראו והמודעות שלהם תשתנה: וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'.
גם לפרעה נאמר מה התכלית של המכות: לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ. כלומר, הוא היה אמור להסיק מהמכות את אותה מסקנה ולשחרר את בני ישראל. אבל הוא התעקש והתמיד בכך עד הסוף המר, מכת בכורות שממנה כבר לא נרפאה מצרים. ולא רק הוא נותר מקובע בהתנגדות לשינוי, לרעיון החרות, גם בבני ישראל היו לא מעטים שהתנגדו לכך נחרצות. חז"ל אפילו מוצאים בתורה רמז לכך שרוב העם סירב לצאת ממצרים ונשאר שם. בכך הם כמו אומרים לנו שקיבעון פרעוני אינו נחלתו הבלעדית של פרעה או של מצרים, גם אנחנו עלולים ללקות בכך ואפילו לא נבחין שבזה לקינו. להפך, בטוחים שזו החרות האמיתית. לכן המצווה הראשונה שנצטווינו כעם היא להתחדש, לא להתקבע.
