התמונה האחרונה שתיחקק לעד בזיכרון האישי שלי היא מלפני שבועיים בלבד. לאחר שעה לא קלה של שיחה עם מישה ארנס, בביתו, נכנסת הרעיה הנאמנה מיוריאל. מניחה ידה על כתפו ומישה מחזיק בה ברוך. "היא שומרת עלי" - הוא אומר לי, מרוכך ומאוהב, כמו נפגשו לראשונה רק אתמול.
זכיתי שמי שהיה שר הביטחון והחוץ של מדינת ישראל, בית"רי כל חייו, האחרון שעוד זכה לפגוש פנים אל פנים את ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, במחנה בית"ר במניו-יורק זמן קצר לפני פטירתו הפתאומית, הסכים לארח אותי בביתו הצנוע בסביון. ייתכן כי הייתי האדם הזר האחרון שנפגש עימו, שוחח עימו פנים אל פנים. הידידות האינטימית בינינו הוכיחה את עצמה.
באתי על-מנת להגיש לו שני ספרים חדשים שהוציא לאור בימים אלה מכון ז'בוטינסקי. רק חצי שנה קודם לכן, נענה מישה ארנס לבקשתי, להיות יו"ר
כבוד של המכון, מוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי שכה יקר היה ללבו. "ומה עם איגרות ז'בוטינסקי?" - התעניין, בידיעה שהכרך האחרון, 15 במספר, נמצא בעריכה מתקדמת.
מזה כמה שנים קיננה המחלה האיומה בגופו. בשקט סבל. אבל תמיד הרגיע את המתעניין. איך אתה? - אני שואל, "פחות או יותר, לא הכי טוב, לא משתפר"... חלוש, חיוור, צלול וחד מחשבה כתמיד, ישב על כסאו בחדרו, וזכה לשמוע מפי, חבר הנהלת יד ושם, את הבשורה שכה חיכה לה. יד ושם, גיליתי את אוזנו, החליט סוף-סוף לתקן את התצוגה במוזאון שלו, ולהציג באופן ראוי ומאוזן את לחימת אנשי אצ"י ומפקדם פאבל פרנקל במרד גטו ורשה.
יש שכר לפועלך, זה בזכות ספרך "דגלים מעל הגטו" והמאמרים הרבים בנושא זה שפירסמת בשנים האחרונות - אמרתי לו, והוא השיב לי ברוב צניעותו: "לא, התיקון הוא בזכות ספרה של חוי דרייפוס, אשר עשתה בספרה דבר חשוב, הספר שלה מאוזן ומציג כראוי את לחימת אצ'י". ואכן, את שנותיו האחרונות הקדיש מישה לתיקון העוול שנעשה בהיסטוריוגרפיה של מרד גטו ורשה, במחקר פורץ הדרך שכתב. כן, הוא המהנדס האווירונאוטי, שלקח לעצמו את תפקיד החוקר וההיסטוריון, כדי לתקן את העוול לפאבל פרנקל וחבריו, תוך שהוא זוכה למנות של לגלוג ובוז מצידם של היסטוריונים "מקצועיים". לא פעם הביע את תמיהתו על שגם בימים הקשים של המרד בוורשה, לא פסקה הפלגנות הפוליטית בין הלוחמים. בוורשה כמו בארץ - ההגנה מול האצ"ל, אי"ל מול אצ"י. האיבה הפנימית כאבה לו מאוד, האחדות הייתה חשובה לו מאוד.
הוא הקדיש לי באותה פגישה אחרונה את האוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לא מכבר לאור, באנגלית ובעברית - "למען ביטחון ישראל". הספר נפתח בסיפור טבח יהודי לטביה באתר ההשמדה רומבולה. אילמלא אביו שצפה מראש את הנולד והעביר ב-1939 את המשפחה לארה"ב, חייו של הנער בן 16, שנולד בקובנה שבליטא ונעוריו עברו עליו בריגה, יכלו להגיע לקיצם כבר ב-1941. גורלו עלול היה להיות כגורלם הטראגי של עשרות אלפי יהודי לטביה, ובהם רבים מחבריו.
בארה"ב החלה הקריירה המדעית שלו, ולאחריה פתח בדרכו הבית"רית-הפוליטית. הוא הוקסם מאישיותו של זאב ז'בוטינסקי שעשה את חודשי חייו האחרונים בארה"ב, שם פעל למען הקמת צבא עברי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הנאצים. מישה היה אחרון האנשים שזכו לפגוש פנים אל פנים את המנהיג הציוני, נשבע כרבים בקסמו, הושפע מתורתו עד יומו האחרון.
ואכן, בדרכו של ז'בוטינסקי הלך מישה לכל אורך חייו, במאבקים למען ארץ-ישראל, למען ההתיישבות בכל חבליה, למען הקמת המדינה וביסוס כלכלתה, בשוויון לערבים ולדרוזים בישראל, בפיתוח המדע, ובחיזוק אושיותיה הדמוקרטיות של ישראל.
מישה ארנס, המדינאי הלאומי-ליברלי, מזוהה מאוד עם תקופת ממשלות
יצחק שמיר. הוא היה יד ימינו של ראש הממשלה שמיר בהרבה מובנים, בממשלה שבה כיהן כשר חוץ ושר ביטחון ובמאבקים הפנים-ליכודיים, שניהלו יחדיו. הוא היה נאמן לשמיר, על-אף אכזבות אישיות שנחל ממנו - הן בחיסול בבת עינו, מיזם מטוס ה"לביא" (הדגם שלו ניצב על ארון הספרים בחדרו), הן בדחיית עמדתו באשר לתגובה הנדרשת לתקיפות הסקאדים על ישראל במלחמת המפרץ והן בדחיקתו לטובת
דוד לוי יבל"א. בספרו הוא מבקר את שותפו שמיר ובשיחה האחרונה עמי אמר עליו כי "היה איש זהיר עם עבר מזהיר בלח"י"...
הערכה רבה הייתה לארנס כלפי ראש הממשלה
בנימין נתניהו ("הוא היה מגיע למה שהגיע גם בלעדי"), שכמה ימים קודם לכן ביקר אותו בביתו בסביון. הוא ידע לזהות את כישוריו בהסברה, בהשכלה, בהנהגה, אבל בשיחות פנימיות לא חסך ביקורת מכמה ממהלכיו ומנוהגיו. חרו לו מאוד הסגנון והתופעות שצצו בשנים האחרונות בתוככי תנועתו. עם זאת, נשאר נאמן לה עד יומו האחרון.
מישה השתעשע ברעיון, שאולי אי-פעם יגיע אף הוא לתפקיד ראש הממשלה, ואמנם לא היה ראוי ממנו לתפקיד זה, אבל ניתנה האמת להיאמר כי לא היה אובססיבי ותקיף מדי במאבקים הפנימיים. הוא לא נולד - כך העיד על עצמו - להיות פוליטיקאי. הוא היה ישר מדי בשביל החיים הפוליטיים התובעניים, אידיאליסט ואיש עקרונות עקבי, דבק בדרך לבלי סטות ממנה.
בבת עינו של מישה ארנס הייתה האוניברסיטה באריאל, שהוא כיהן כיו"ר חבר הנאמנים שלה. לא היה מאושר ממנו כשהמכללה הוכרזה כאוניברסיטה. לא היה לו סיפוק גדול מכך, כשהוקם בה באחרונה בית הספר לרפואה. "אינני מבין למה
נפתלי בנט חותר - אמר לי בשיחתנו האחרונה - אבל אני מעריך אותו על שסייע להקמת בית הספר לרפואה באריאל". הוא ידע שהאוניברסיטה ובית הספר לרפואה באריאל ישרתו גם סטודנטים ערביים.
אחד ממאמריו האחרונים של ארנס - הוא הקפיד לפרסם מאמר מדי שבוע ב
הארץ - הוקדש להחלטת מועצת העיר בעפולה לא לאפשר לערבים לגור או להקים עסקים בבירת העמק. בחריפות אך בהגינות ביקר את ההחלטה הזו כשהוא כותב: "אסור שיהיה הבדל בין יהודים לערבים, לא בעפולה ולא בתל-השומר. ישראל צריכה להתגאות בשוויון ההזדמנויות שהיא מעניקה בכל התחומים לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים".
סיפרתי לו, כי המאמר זכה להדים רבים, וכי "יש החושבים שנהפכת לשמאלן", והוא השיב, ובצדק: "זוהי בדיוק מורשת ז'בוטינסקי". ואכן, עד יומו האחרון דבק מישה בעמדותיו הלאומיות ברוח זאב ז'בוטינסקי, כשהוא עושה זאת בלי אגו, בלי רעש וצילצולים, ביושרה מופלאה. אם היה מי שראוי היה לשאת את התואר איש ההדר הבית"רי, זהו מישה ארנס.
לפני שנפרדנו עוד הספיק מישה לגלות לי כי הוא מכין להארץ מאמר הספד על
שמחה רותם, קז'יק, אחרון לוחמי גטו ורשה שהלך לעולמו יום קודם לכן. "הוא ביטל את אצ"י, אבל היה גיבור ללא ספק". המאמר פורסם כעבור שלושה ימים. מאמרו האחרון של אחד מאחרוני המדינאים ישרי-הדרך בקרבנו.
מישה זכה לאריכות ימים, אבל נחסכו ממננו מראות מערכת הבחירות, המתחממת והולכת, שעלולה עוד לעלות על פסים שליליים ביותר. הרבה הספדים משבחים ומלים מהללות מצד דוברי כל המפלגות, ימין ושמאל, הושמעו כבר עם היוודע דבר מותו. האם ישארו אלה ביטויים מהשפה ולחוץ, או שמא הפוליטיקאים שלנו יפנימו את כל הנאמר על האיש היקר הזה, איש ההדר, וינהלו מכאן ואילך את המאבקים באיפוק-מה, בטונים מתונים, בוויכוחים על עקרונות ולא בהטחות בוץ ורפש זה על זה?
