גלעד שליט היה "הילד של כולנו". אומנם היה חייל לפי הגדרה, גם אם לא לפי תיפקודו, אבל אותו היה צריך, לדעת הוריו הרבים ("כולנו"), לפדות מידי החמאס בכל מחיר. "כל מחיר" היו 1,000 רוצחים ערבים, ששוחררו תמורת "הילד". הרוצחים ועוזריהם הבינו מה משמעות המחיר, שלא כמו היהודים שדאגו לשלום "הילד", וחלקם, בהבנתם המתבקשת, חזרו לרצוח ולפגוע.
שלא כמו הדאגה מקיר אל קיר לילד של כולנו, אין מי שדואג לנערים היהודים בני 16-15 שטופלו ועדיין מטופלים בידי זרוע ביטחון אחת, אכזרית, נקמנית, אנטי יהודית. לא המכון לדמוקרטיה, לא המועצה לשלום הילד, לא שלטונות הרווחה, לא עשרות רבנים ודמויי רבנים שאף הגדילו עשות עד כדי פרסומי תמיכה באותה זרוע, אינם מודאגים ואינם דואגים.
מילא מתנצלים בשם מגזרם כביכול, מילא מוחים נגד המוחים על אכזריות מעַני הילדים. אם אינם יכולים, מטבע הדברים, לתמוך בעינויים, נאחזים בהכחשתם. אבל מה אחרי הודאת אותה זרוע בעינויים? התנצלות? לא. שתיקה. גנץ פטפטן על ידם. וכך נופל
הרב שרלו מצֹהר הזדמנויות למחאה, לידי סתירות מביכות: תחילה מכחיש את העינויים ואף חותם על מחאה עם עשרות רבנים ה"מחזקים את ידי לוחמי שירות הביטחון הכללי וכל זרועות הביטחון בשמירה על מדינתנו, בעקירה מן השורש של כל גילוי של טרור יהודי".
אך משמתבררים העינויים כנכונים, או אז "העינויים צריכים להיעשות בפיקוח של גורם חיצוני, קפדני מאד", כך כתב. לא כתב עינויים אסורים! זכות חפות? אך הוגש כתב אישום נגד שניים מתוך עצורים רבים בפרשת דומא, וכבר בעיני אותם עשרות צֹהרנים הם אשמים. משפטית, בטרם עת.
חוסר תועלת הודאות שהוצאו מפי הנערים בכוח עינוייהם, העלו את הטענה שכך מתייחסים גם לנערים ערבים. יש לי מול טענה זאת 3 תשובות: 1. עהאד תמימי. בת למשפחת טרור. השב"כ לא הפיל שערה משערות ראשה או ראשיהם (יותר משניים = ארגון טרור), אולי כי לא טופלה בידי המחלקה האנטי יהודית. 2. אכן, אם זו אינה "פצצה מתקתקת", אין לנקוט כלפי שום עציר יחס כזה, אם לא מסיבות אנושיות, לפחות בגלל חוסר התועלת שבהוצאת מידע שקרי. 3. אני לא מהאו"מ!
ננתח: נערים ערבים שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה, עושים זאת מכוח חינוכם (אמנם במימון המדינה היהודית) לרצח יהודים, בגאווה ובציפייה לשכר − חיקן של עשרות בתולות שמיימיות. ולכן, מדוע לא בגאווה יודו במעשיהם גם בלי עינויים? בכל מקרה, מה שמצפה להם, אם לא חיק הבתולות, הרי חיק תקשורת מפרגנת, גנרלים יהודים ש"מבינים" אותם, ואילו היו במקומם, כך היו נוהגים גם הם - ע"ע
אהוד ברק (שחיטת ילדות במיטתן? ירי מכוון בתינוקת?), ולבסוף מלון המכונה כלא, בו יקבלו הכשרה נוספת לטרור כמו גם תארים אקדמיים.
ובכלל, אני מבדילה בין אויב לאוהב, גם אם אלה ואלה מיידים אבנים כאחד (ערבים מוסיפים בקבוקי תבערה, סכינים ורכב דריסה). זאת ועוד, למדנו אחרי שנהרגה הערביה עאישה ראבי, כנראה מאבן, למדנו שרק אבנים ש(אולי) זורקים נערים יהודים, הורגות. מאות, אם לא אלפי אבנים שזורקים ערבים מדי יום במשך שנים, על מכוניות נהוגות בידי יהודים ויהודיות עם תינוקות וילדים ברכבם, מתנהגות בדרך שונה. לפעמים הורגות ולפעמים רק פוצעות. לפעמים רק גורמות לטראומה. למדנו שתלוי במגזר המיידה את האבן. שהרי אפילו נעיצת סכין ערבית בגבה של צעירה יהודיה לא הייתה בה כוונת רצח. כך השופטת. איך היא יודעת? לפי מידות הלהב והניצב, ולפי שבעל הסכין, אחרי שנעץ את הסכין והוא נשבר - ברח.
למדנו גם שאין כל הבדל בין רצח בכוונה תחילה לבין הריגה שלא בכוונה תחילה. בעצם, ההגדרות תלויות בזהות מיידה האבן. נניח למשל שנער יהודי זורק בכעסו (שמתעורר דווקא בליל שבת) אבן על מכונית שאורותיה מסנוורים והוא מניח שנהגה ערבי, כי שמע אותו מדבר ערבית (במקביל, הערבי שמע את הנערים מדברים עברית) וכתוצאה מכך נהרגה אשתו, אז היא לא נהרגה, אלא נרצחה. כאשר נזרקים לבנים או סלעים על מכונית נהוגה בידי יהודי, הוא מאבד שליטה והמכונית מתהפכת לתעלה, הוא −נהרג. לא הרגו אותו אבל הוא נהרג. הניסוח הוא בדרך כלל בלשון סבילה − נורו טילים, התפוצץ מטען. אין יורה ואין מטמין. הכל בידי שמים...
בעלי הפיאות הארוכות ולובשות החצאיות הארוכות, אינם הילדים של כולנו. יכולה המחלקה האנטי יהודית להשתבח בתוצאות מעשיהָ: לא רק רבני צהר. גם נאורים שגנבו להם את המדינה כבר שפטו את "הרוצחים" מהישיבה ברחלים, ואת אלה מפרשת דומא. המשפט המתנהל וזה שאולי יתנהל, מיותר. גם השופטים. כבר יש שופטים בישראל. כולנו. כולנו רק של "ילד" אחד.
