מערכת הרפואה בישראל חולה אנושות. תחלואיה באים לידי ביטוי בקיטוב החד שבין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית. בין אלה שמצד אחד ידם משגת לבחור רופא כלבבם לזירת הטיפול וקבלת ההחזר הכספי, לבין אלה שמטופלים על-פי תנאי הרפואה הציבורית הנוקשים. הקיטוב הזה יצר, מעצם טבעו, עדיפות עליונה לרפואה הפרטית, והותיר את הרפואה הציבורית הרחק מאחוריה.
רופאים-מנתחים, מן השורה הראשונה, שצברו את כוחם ברפואה הציבורית, לוטשים בגלוי את עינם לרפואה הפרטית, המשתלמת יותר מבחינת הכנסה. יש מהם שאף הגדילו עשות והפכו את בתי החולים הציבוריים לכר-פעולה נוח למדי לטיפולים פרטיים בהם עבור חולים מועדפים, כמו תיירי המרפא, הזוכים אצלם לקדימות.
מלאכים משמיים
אז נכון שהרפואה הכללית אינה רואה בעין יפה את מתן הקדימות לחולים מועדפים, אלא שעם זאת יש גם צד שני למטבע. הדברים אמורים במטופלים, שחייהם ניצלו בזכות אותם רופאים מעולים הנרתמים באורח טבעי לצידם של מציליהם ורואים בהם מלאכים משמיים. בתור שכאלה הם מבקשים, בדחילו ורחימו, לעשות את הכל כדי לבוא לקראתם.
אחרי ככלות הכל צריך להודות שכל חולה הנזקק לניתוח מסובך, כזה שאמור להציל את חייו, יעשה כמובן את כל שניתן כדי להגיע לרופא מספר אחת, זה ששמו הולך לפניו מעל יתר הרופאים בתחומו. אין להכחיש שבמציאות הישראלית הנוכחית עשוי החולה להיענות למבוקשו רק אם יפקיד בידי אותו רופא-ראשון-במעלה כל סכום שידרוש, המרקיע בדרך כלל שחקים.
הגיע, לכן, הזמן שהמערכת הרפואית תמצא את שביל הזהב הראוי, שבו לא תבריח עוד את הרופאים ה"טאלנטים" מהרפואה הציבורית לרפואה הפרטית, רק משום שאינה דואגת לתגמל אותם כראוי.