מזהירה אותי אמי, תמיד, לבלתי אלך לפוליטיקה. אני דווקא אוהב את הפוליטיקה, ואף טוב בה, בחיבור ימין ושמאל, דבר והיפוכו. מסתכל אני בתמונה הגדולה ומבין שביום אחרי, כולנו ביחד עדיין צריכים לעבוד ביחד, לחיות ביחד, להגן אלו על אלו ועל עצם קיומנו, כך שחילוקי הדעות שהיו כה משמעותיים ביום האתמול הופכים לזניחים, ללא קיימים.
אני גם טוב בה שכן אופטימיזציה של תהליכים תחת אילוצים שונים היא תחום מקצועי, ותמיד טוב לעסוק בשטח שאתה גם נהנה ממעשיך - נהנה מלשון תענוג, לא מלשון "תמורה" שכה רווחת בימינו.
אזהרתה של אמי נובעת גם מכך שאיני שחקן פוקר, וניתן לראות בהבעות פני ובשיח הגוף את מה שאני חש ומרגיש וחושב, ולפוליטיקאי אסור שכך יהיה. אך יותר מכל, אמי יודעת עד כמה הפוליטיקה מלוכלכת, עד כמה לא מפרגנים אחד לשני, שמים רגלים, מכשילים, נועצים סכינים, מלכלכים, הורסים, לא בכדי לבנות כי אם רק בכדי שלשני לא יהיה.
אם פוליטיקה מלוכלכת ומסוכנת ורף הכניסה אליה גבוה עד מאוד (לדוגמה בארה"ב, על אדם להיות עשיר באופן עצמי בכדי לרוץ למשרה כלשהי, וביחוד למשרה הבכירה ביותר בקרב המחוקקים - לשרת כסנטור), הרי שבארץ הכל מתחדד ומתעצם עוד יותר. בארץ הפוליטיקה היא אנחנו, וכמו שהפוליטיקאים נראים, כך, למגינת לבנו, נראים גם אנחנו.
ההפך נכון גם הוא: כפי שנראים אנחנו, כך נראים גם נבחרי הציבור. אנחנו חסרי סבלנות. אנחנו מוכנים להקשיב אך ורק למי שמביע בדיוק את מה שאנחנו רוצים לשמוע. אנחנו מבטלים את הצד השני ולא מנסים להקשיב או להבין, להושיט יד או לעבוד ביחד. אנחנו משתמשים בכינויים ("שמאלני" "בוגד" "ימני קיצוני" "מתנחל") ותוקפים את האחר במקום להתמקד בעיקר ולא בדובר. אנחנו משתמשים בשפה נהדרת, בזלזול ובאלימות, ובטוחים בצדקת דרכנו ושכל האמצעים מותרים בכדי להביס, להשפיל ולהשתיק את האחר.
מטיחים אשמה אלימות הפכה לדרך חיים, וכל דאלים גבר, עד כדי כך שהרבה פעמים החיים בסכנה, בגלל זוטות (אב שביקש שקט מקבוצה של נערים, אדם שהסתכל לצד הלא נכון ובהה שניה מיותר באדם אחר, ועוד רבות הדוגמאות). הפכנו לעם נפלא, כשהורים וסבים וסבתות נוסעים לחו"ל ומתנהגים בכל מקום "כמו בבית:" דוחפים, נדחקים, חושבים שלהם מותר, מדברים בקולניות, מטיחים אשמה באחר, מזלזלים וכו׳.
עם קדמת הטכנולוגיה, קל להקליט ולהעלות לרשת רגעים נבחרים, מרגשים, מרטיטים, מפחידים, איומים: השוקולד בטיסה, המשפחה שהחליטה שמותר לה לחנות במלון בחניה השמורה לנכים, וכשהעירו לה על כך, היא "שברה את הכלים" תרתי משמע (שברו וזרקו את המחשבים וכל מה שבא לידם), ההרס והזוהמה שאנחנו משאירים בבתי מלון בחו"ל, ואם זה גורם למישהו שיתבייש לשניה, הרי זה לכולנו, שככה אנחנו נראים. אנחנו ולא אחר. התוכנית "יצאת צדיק" פורחת, ונכונות לה שנים רבות שכן יש מלוא החומר.
אך גרוע מכל, כשכך אנחנו מתייחסים לאחר, נחשו מה קורה? איך אנחנו מתייחסים לזר ולחלש ביננו? עובדי הבניין מסין גרים מהלך כל זמן הבנייה בבנין ללא חשמל וללא מים זורמים, בארץ כה נאורה.
עובדים זרים המיובאים ארצה לסעוד קשישים הופכים לשפחות ומשרתים של "בעליהם". רק שתי דוגמאות, וכבר מפחד אני להמשיך הלאה.
אז איך משנים? מקצוע ההוראה הוא דרך אחת להשפיע על דורות שלמים. מפקדים בצה"ל הם דרך אחרת. בארה"ב ניסו בבתי הספר המובילים למנהל עסקים כיתות "אתיקה" ופוליטיקאים, לעיתים רחוקות, ברשות המחוקקת והמבצעת, יכולים להשאיר חותמם לדורות גם הם.
ישנם נבחרי ציבור שאיש לא מכיר, איש לא יודע, והם נשכחים כלא היו. ישנם לעומתם נבחרי ציבור שכולם מכירים שכן הם כל הזמן בחדשות, אך מה באמת תועלתם ומה מידת השפעתם, למעט יצרני חדשות-של-קוריוז, איני יודע.
מושא הערצה וישנם מעטים שנותנים את כל כולם, לא בשביל הטבות חומריות. כוח ושררה, כי אם כדרך חיים. כך היה
מנחם בגין, שחי בצנעה והאמין בצדקת הדרך. כך היו גם אחרים מהלך שבעת העשורים האחרונים. זכינו שהיו גדולי הדור, נפילים בדורם, אנשים שטובת המדינה והכלל היו נגד עיניהם כל הזמן. המעניין הוא כמובן בימי חייהם, לא סגדנו וגם לא פירגנו, רק אחרי מותם הם הפכו למושא הערצה. כך היה בארה"ב עם הנשיא רייגן.
לא אעז להוסיף עוד שמות של פוליטיקאים בארץ, שכן מיד תתחיל מתקפה-רבתי נגדי. בטור קודם העזתי לשאול בכותרת האם הגיעה תקופת נתניהו - עשר השנים הנוכחיות - לסיומה. זו הייתה שאלה, וגם אבחנה לצידה - בחיים כל דבר מגיע לידי סיום, ולפעמים ניעור קל או חזק הוא לטובה. אין אדם או דבר שהוא לנצח, למעט הקב"ה.
אמור אני להיות אסיר תודה, שכן הותקפתי מכל הצדדים גם יחד. אילו רק היו טורחים המקטרגים לקרוא, לשקול ולענות בצורה עניינית ולא מתלהמת, אך לא, זה לא השיג-ושיח הרווח בימינו אלו. איך הגענו למצב בו אין אנו יכולים לדבר עם ה"אחר" בלי להשפילו, להתקיפו, להכותו נמרצות, להביסו (בעיני רוחנו) ולבטלו? האם רק כך אנחנו מרגישים טוב? האם יש תועלת בהתנהגות ובהתנהלות כזו? נראה ששכחנו כלל חשוב בחיים - להתייחס לאחר כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו.
משהו קורה שגורם לשיכחה-רבתי, אנחנו בהתנהלותנו היום-יומית כלפי האחר, ונבחרי הציבור כלפינו. נבחרי הציבור שכחו שהם נבחרו לייצג ולשרת את הציבור. לא פחיתות כבוד היא לשרת את האחר, נהפוך הוא. צריכים אנו להזכר בכללים הבסיסיים והפשוטים ביותר, חיינו יהיו טובים יותר כתוצאה מכך.
