בארץ מאז היווסדה מחדש, לפני שבעים שנים וחצי, השמאל שלט. השם התחלף מדי פעם בפעם, אך המהות הייתה אחת, חיובית, בונה, אכפתית, דואגת. אלא שמאז אסון אוסלו - אותו נסיון נואש שנועד לכשלון מראש להביא לידי שלום בר קיימא - השמאל הלך ונעלם, והיום נשארו רק פרורים, רעשניים במיוחד, אך הם אינם מסוגלים להגיע לידי משקל סגולי מינימלי שאי מי יתייחס אליהם כראוי. דבר היחיד עליו הם נשענים הוא זכרונות העבר, אך כל בר תמותה יודע להבחין בין מציאות עלובה לבין עבר מפואר שכבר אינו.
שמאלני ישראלי אינו שונה בהרבה מימני ישראלי, אחד שבגנאי קוראים לו "מתנחל" או אחר שבחיבה רבה הוא "תל אביבי" אך לא "צפוני". הכיצד? אולי נתבעלה דעתו של הכותב? כלל וכלל לא, עומד אני איתן, שתי רגלי נטועות בקרקע. כולנו שואפים לשלום בר-קימא, כולנו (כמעט) שרתנו את המדינה, ילדינו כולם (כמעט) משרתים ואנחנו מאבדים שינה בלילות בשל כך, ואין דבר שהיינו רוצים בו יותר מאשר להיות ככל שאר העמים.
כשמישהו יוצא לתקוף אותנו, כשאנו מרגישים את הסכנה האורבת וכשאנו מבינים מה כוונתו האמיתית של האויב, כל התוויות נעלמות, מתנדפות כלא היו, ואין בנמצא עם טוב יותר, דואג יותר, מוכן להקריב יותר מאשר עם ישראל.
מזכיר אני אירוע בבית כנסת רפורמי בבל אייר (שכונת יוקרה בלוס אנג׳לס), בו המארגנים - השמאל בהא הידיעה של הקהילה היהודית - הזמינו אותי לשבת בשורה הראשונה. הדובר, תא"ל במיל, בסדרת הרצאות בארה"ב. הוא, כוונתו טובה, הם בדרכם תוקפים את ישראל תחת איצטלא של דאגה כנה לגורל המדינה.
העובדה שהתייחסו אלי כאל "מתון" באמצע ולא כאל "קיצוני ימני-איסלמופוב-קולוניאליסט-אימפריאליסט-כובש-איש-אפרטהייד" הייתה צריך להדליק אצלי נורה אדומה כבר באותו רגע, אך כיוון שאני תמיד מתייחס אל עצמי כאדם שמוכן להקשיב ולדבר עם כל אחד, נהנתי מכך שגם האחרים מכירים בכך.
אותו תת-אלוף ישראלי דיבר יפה, וכל צד פרש את דבריו כפי הנראה לו - אותו אדם בדיוק, אותם דברים, שני פרושים נוגדים לחלוטין.
ואז הרים את ידו יהודי-מושמד (יהודי בשם בלבד העושה כל ימיו ולילותיו במאמץ עילאי לתקוף את מדינת ישראל) ושאל שאלה. התת-אלוף לא נחשף לפני כן לשנאה התהומית נגדנו ולפעילות החתרנית נגד עצם קיומנו. לכן הוא לא הבין בתחילה את מהות השאלה והכיוון אליו משך אותו השואל.
השואל לא ויתר, ועד מהרה הבין התת-אלוף את המלכודת, זיהה את החול הטובעני וידע שעליו להחלץ, שאם לא כן, תוך שניות ספורות הוא יכוסה כולו. מה עושה תת-אלוף ישראלי (או כל חייל לוחם ומפקד בצבא ההגנה לישראל)? עובר מיד ממגננה למתקפה ומשיב מלחמה שערה.
איך התמוגגתי. הנה, דגל ה"שמאל" נהפך תוך שבריר שניה ל"ימני קיצוני" בעיני הקהל, שכן כשמגיע הדבר להגן על עצם קיומנו, על מדינת ישראל-היא-מדינת היהודים, אין ביננו הבדלים. אנחנו מאמינים בזכותנו להתקיים ובזכות העם היהודי שתהיה לו מדינה משלו בקרב העמים, מדינה בארץ ישראל; ועל כך אין מתפשרים (פשוט כיוון שאין לנו יכולת להתפשר).
אני מניח שבנקודה זו, הקורא מימין יפסול את הכתוב שכן "ארי לא מכיר את השמאל בישראל", והקורא משמאל נעלב עוד בשורה הראשונה כשתארתי את השמאל ההולך ונעלם (ומאז הוא כבר לא אוהב אותי, למרות שהוא ממשיך לקרוא בשקיקה, כל אות וכל תו), ולכן הרשו לי לחזור על ההבנה הבסיסית: בשגרה אנחנו חלוקים, חצויים, רבים, לא מניחים זה לזה. אך לי טוב שזה עמי, שכן בשעת צרה וצוקה, אין כמונו מלוכדים, עוזרים, תומכים, יוצאים מגדרנו להראות מי אנחנו באמת. בקיצור: כמה טוב להיות ישראלי.
אל יטעה אף אחד מאויבינו: כל כמה שאנחנו מפולגים-לכאורה, לא מסוגלים לפרגן, להקשיב או להתפשר, כשמגיעה שעת אמת, אין כמונו - מתגלה הישראלי האמיתי, הישראלי היפה, הישראלי היחיד בעולם, ואין פלא שהקב"ה בחר בנו להיות לו לעם.
