גם כאשר אתה עובד בצמוד למנהיג כמו ראש-ממשלה, מסתבר לך ברבות השנים כי לא הכל ידעת, שהרי לא לכל דיון, לא לכל פעולה והחלטה היית שותף, גם לא שותף פאסיבי. הדברים אמורים לגבי כל נושא משרה בכירה במערכת השלטון ולגבי כל אירוע גדול שהתרחש בעבר.
לאחר שמונה שנים לשירותי לצד ראש הממשלה שמיר ובמלאת 28 שנה לשיגור הטיל העירקי הראשון על ישראל, במלחמת המפרץ, אני קורא ולומד דברים חדשים על המלחמה ההיא, שלא ידעתים בזמן אמת.
חוויתי אותה משתי זוויות - האחת, כמנהל לשכת ראש הממשלה, והשנייה כתושב רמת-גן. כמה מטילי הסקאד נפלו ברמת-גן, הסמוכה למטכ"ל ולמשרד הביטחון, שאליו כוונו חלק גדול מהסקאדים. הטילים שפגעו בכמה בתים, בין השאר ברח' אבא הלל (ולא גרמו לאבדות בנפש), הטילו אימה אבל לפחות זירזו את התמ"א של אותו זמן. תוך שנה-שנתיים מתום המלחמה הוקמו תחתם מגדלים נאים. המנורה שצנחה מההדף בסלון ביתי הורמה אחר כבוד בחזרה אל התקרה, והחלון שנהדף פנימה - אני יכול לבשר - מתפקד מאז כרגיל.
מהלשכה שבה נפלו ההכרעות הגורליות, ראיתי ראש ממשלה איתן, מתפקד בקור-רוח אל מול האיום המוחשי, היומיומי, ראשו עובד בקדחתנות, אינו משדר לחץ לסביבתו כי אם תחושה של העניינים בשליטה. כל שעמד לנגד עיניו זה רק טובתם של המדינה ואזרחיה, בכל רגע נתון.
רגע גורלי ככל שנוקף הזמן מאז אותם ימי עלטה, צפירות, "שתו מים", מסכות, מתבהרת יותר ויותר צדקת תיפקודו של הנושא באחריות, הבודד בצמרת. האיש הקשוח הזה, ה"קילר" מימיו בלח"י וב"מוסד", לא נכנע לרגש, ברגע הגורלי לא קיבל את דעת בכירי מערכת הביטחון, ומנע השתתפות צבאית ישראלית במלחמה שמנהלת המעצמה הגדולה.
רבות דובר והובהר על הסיבות לכך: לחץ אמריקני, המחיר בחיי אדם (טייסים), חשש להסתבכות עם ירדן והאפשרות שהמערכה הערבית נגדנו תורחב. אבל הלחץ היה דו-סיטרי. היה זה ראש הממשלה שלחץ על הנשיא בוש (האב) לשים קץ מיידי לתוקפנות העירקית, שאם לא כן, יורה על פעולה צה"לית.
הפרשן הצבאי אלכס פישמן חשף בסוף השבוע עוד פרטים מאותם ימים גורליים ובעיקר את העובדה, ש"לצה"ל לא הייתה שום תפיסת הפעלה או תוכנית מבצעית מול תרחיש של ירי טילים לעבר ישראל ממערב עירק". עד כדי כך - שכאשר כבר הייתה המיתקפה בעיצומה, טבעו במטכ"ל את המושג "להכניס רגל בדלת". כלומר, מוכרחים לעשות משהו, תקיפה סמלית, כדי לנסות להרתיע את האויב.
את זה - או ה"פארסה" כביטויו של פישמן - ראש הממשלה שמיר מנע. במבט לאחור ברור, כי לא רק שההרתעה הישראלית לא נפגעה, היא התחזקה. ישראל פועלת, ובעוצמה רבה, כאשר יש בכך צורך אמיתי. אויבינו יודעים זאת היטב.
סדר יום "נחמד" בידוע הוא שאין דומה מצב אחד בזמן אחד, למצבים אחרים בזמנים אחרים. כיום שום איום אינו נשקף עוד מעירק. יש האומרים אפילו, שמתחת לפני השטח נרקמים יחסים עלומים בינה לבין ישראל, בחסות ארה"ב. כיום האיום הרקטי המיידי נשקף לנו מטווחים קרובים יותר, מטילים ומרקטות משוכללים יותר. את טעמם אנחנו חשים מפעם לפעם מרצועת עזה. אלה טילים אירניים המסופקים לחמאס כמו גם לחיזבאללה בלבנון, והם גם מוצבים על אדמת סוריה.
ב-1991 אויימנו ממזרח, כיום אנו מאוימים בעיקר מחזית הצפון הסמוכה, כפי שפירסם בשבוע שעבר המכון למחקרי ביטחון לאומי. הציבור לא נתן די את דעתו לדוח איומים זה, שהרי כולנו שקועים בענייני בחירות ופריימריז, מין ושופטים. סדר-יום "נחמד" זה לבטח ישתנה ברגע שטיל ראשון ישוגר לעבר הגליל.
תמונת המערכה שעברנו בשלום לפני 28 שנה לנוכח קבלת ההחלטה האמיצה והנכונה דאז, לא תחזור על עצמה אם וכאשר נותקף מצפון. הבלגה של שמיר בזמנו אינה בהכרח דגם לתגובה העתידית של ראש הממשלה. לאור הנתונים מעוררי הדאגה שנחשפים עכשיו, ישראל מאותתת כי בכוונתה להגיב על מתקפת טילים עליה, אם תתרחש.
בינתיים, פעולות חיל-האוויר במרחב דמשק נגד מאגרי תחמושת אירניים נועדו להרתיע את האויב ולמנוע התדרדרות למלחמה כוללת. ראש הממשלה שמיר לא היה מונע אותן.
