אני מניח, שבין המינויים על
עיתון הארץ המודפס, יש משקל משמועתי למינויים הנמנים לגיל השלישי. תמוה בעיני, שלא היה במערכת העיתון איש שיפסוק, כי הרשימה שיצאה מתחת ידו של ניסן שור יש בה פגיעה גסה בקשישים, ובמיוחד בצרכני התרבות שביניהם.
"כשזה מגיע לצריכת תרבות, פנסיונרים הם קהל יעד מוביל, וזו בעיה". אני שואל את עצמי האם לא רעדה ידו של העורך, שכתב את הכותרת למאמר במוסף של העיתון. עשרות שנים משפחתי מינויה על
עיתון הארץ. אודה, שלא פעם כעסתי על הנכתב במאמר מסוים, אך תמיד קיבלתי בהבנה את המגמה לתת ביטוי למגוון דעות. הפעם חשתי עלבון. מישהו נכשל בדבר בסיסי -
וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. יסלח לי עורך העיתון, שהפעם מאמרו של ניסן שור הוא בבחינת מפגע בנדבכים מוסריים, שחייבים להיות מנת חלקה של כל חברה. לראות בקשישים בעיה בתוספת ביטויי לעג לקשישים אסור שיהיה אחד מהנדבכים.
מערכת עיתון הארץ לא התביישה לאפשר ששחור על גבי לבן ידווח במוסף הנכבד על מפגע תרבותי. ניסן שור "חשף" מפגע של פנסיונרים קשישים מבתי אבות ומוסדות סיעודיים הממלאים את אולמות ההרצאות. לעתים מתקשים בשמיעה ו"מפריעים" למרצה בבקשה לדבר בקול רם. לעתים הם "מפריעים" בשיעול רודף שיעול. והחמור ביותר, ש"אינם מתביישים להפריע". הפרעה צורמת ביותר היא "הרעשה" בעת הסרת עטיפה מסוכריה, שאולי תקל על השיעול של הקשיש..
ניסן שור, אני מודה, שאני בין "החוטאים" אני נמנה ל"בעיה הקשה". אני וחברי הפוסעים בשבילי העשור התשיעי לא פעם "הפרענו" ובקשנו בנימוס מהמרצה שירים את הקול. כן, "רשרשנו", כשהסרנו את העטיפה מסוכריה כדי להקל על השיעול.
אני תמה מה הניע את ניסן שור לכתוב בנימה כל כך מגחכת את עצמו לדעת, כשהוא מוצא ב"חטאינו" בקשה לתת תוכן לחיינו בגיל השלישי ורצים מהרצאה להרצאה. כן אנחנו גם "חוטאים" בכך שאנחנו לא פסחנו על מוזאונים, תאטרונים וכן גם נמנים בין צרכני המוזיקה הקלאסית.
אני מצר על כך, שהדור הצעיר, שרץ מעבודה אחת לאחרת ומעבודה לאוניברסיטה אינו ממלא את אולמות התרבות, כשם שעושים זאת בנאמנות רבה הפנסיונרים הקשישים אך זה מצדיק שבכותרת תשרבב לה המילה
בעיה.
ניסן שור, לא רעדה לך היד לדבר על מצוקת מרצה צעיר כי האולם מכוסה ב"מרבד של שיער שיבה... כמו שדה כותנה באמצע הקיץ". השפה העברית חשה מובסת כשכתבת על "מישהי שיכולה להיות סבתא שלכם. זו שלידה - סבא רבא. וזו שלידו - כפילה של בבה אידלסון".
חבל שבעיתון הארץ שכחו את המשפט "והדרת פני זקן", ולמצוא בזקן בעיה כי "שלף סוכריה נגד כאב גרון מהתיק" באמצע ההרצאה -
זו באמת הבעיה, שמצא ניסן שור, כשהזקן הזה נמנה אל הפנסיונרים שהם קהל יעד מוביל. דרושה מידה של חוצפה ליצור הכללה, שקהל צרכני התרבות בני שמונים ויותר מתאימים לתיאור
"מוצצת סוכרייה, מוּץ מוּץ מוּץ, מישהו נרדם חֶר חֶר חֶר". מצער, שבעיתון שחלק נכבד מבין מינוייו הם בני הגיל השלישי, הם מוצגים בעיתון הארץ כקהל שבעת ההרצאות "נאבק עם הטלפון הסלולרי הישן שלו, שמשמיע צפצופים מונוטוניים מעצבנים ציף, ציף ציף." והעיקר שחכתי - "נרדם ונוחר".
בושה וחרפה.
