זוכרים את משחק השולחן המיתולוגי מונופול בו שיחקנו בימי ילדותנו, בטרם עידן האינטרנט והמחשבים? המטרה במשחק זה הייתה לרכוש נדל"ן בכל מיני ערים שונים ומשונות, מבאר שבע בדרום ועד טבריה בצפון ומי שהצליח, לדוגמה, להשתלט על שלושה רחובות בעיר מסוימת, אזי הייתה לו סיבה מצוינת לחגוג.
כבעלים של משרד אדריכלות שמקדם עשרות פרויקטים של התחדשות עירונית זה שנים רבות, בכל רחבי גוש-דן, ובכלל, אני תוהה בכל פעם מחדש האם ההתחדשות העירונית איננה נמצאת בסכנה של הפיכה למעין משחק מונופול, בו בשיטת העדר, רחובות שלמים בערי מרכז הארץ, מרעננה והרצליה בצפון ועד לרחובות בדרום, נראים כאתר אחד בנייה גדול, ללא הגיון תכנוני ואדריכלי מובהק וללא "גריד" אורבני אחיד.
מדוע, למשל, כשאנחנו מטיילים באירופה, אנחנו נפעמים בכל פעם מחדש מיופיין של הערים, ומדוע אדריכלי ישראל, הנמנים לכל הדעות עם המובילים בעולם, עם הרבה מאוד כוחות יצירתיים, אינם מעורבים יותר בהיקף התכנוני הכולל של ההתחדשות העירונית, וחושבים לא רק על פרנסתנו, שכבודה במקומה מונח, אלא גם על התוצאה הסופית לדורות הבאים, גם מבחינת "פניה של ארץ" וגם "פניה של כל עיר ועיר".
האם, לדוגמה, לא יווצר מצב בו עיר קומפקטית, מושבה לשעבר, דוגמת רעננה או נס ציונה, יהפכו יותר ויותר דומות לערים גדולות בגוש-דן דוגמת בת ים, ראשון לציון ורמת גן, וכל זאת תוצאה של תבנית מסוימת שהתגבשה במהלך העשור האחרון בבנייה של התחדשות עירונית? והאם איננו צפויים, חלילה, למצב בו עוד 40-30 שנה יקומו מקבלי ההחלטות של הדור הבא ויחליטו, אולי בצדק מבחינתם, שצריך לעשות "התחדשות עירונית מחודשת" על גבי ההתחדשות העירונית שמקודמת בשנים אלה?
אמירה ברורה חשוב שכולנו נזכור שמדינת ישראל של 2019, ובניגוד גמור לישראל של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת שבנתה שיכונים אפרוריים ומתפוררים ב"שיטת התותח", הינה מדינה עשירה וחזקה, חברה מן המנין ב-
OECD, ובהחלט יש לה את הכלים, הן הכלכליים והן האופרטיביים, לתכנן נכון פרויקט לאומי רב היקף דוגמת התחדשות עירונית.
ברם אולם, המציאות הינה כזו שמאז החליטה ממשלת ישראל על תמא 38 כפרויקט לאומי לחיזוק מבנים, אין דין ואין דיין לא רק ברגולציה של התמא, לא רק בהליכים הביורוקרטים הארוכים והמפותלים ולא רק במדיניות השונה מעיר לעיר, עובדה הידועה לכל, אלא גם, ובעיקר במאפייני חזות הפרויקטים. לטעמי חשוב שהתכנון האדריכלי יהיה מחד-גיסא מגוון ומעניין יותר, ומאידך-גיסא ישתלב היטב במרקם של אותו רחוב, אותה שכונה ואותה עיר. חשוב שבוועדות המקומיות לתכנון ובנייה, המהוות גורם מרכזי באישור הפרויקטים, תהיה אמירה ברורה בנושאים אלה.
על כן חשוב גם, לטעמי, שאנחנו האדריכלים ניקח חלק פעיל ביותר באותם תהליכים ונהיה מעורבים כבעלי דעה מובילים, לא רק באותם פרויקטים שבהם אנחנו מטפלים, אלא גם בהליכי התכנון של אותו מתחם, שכונה ועוד.
אם, חלילה, הצעות אלה לא ייושמו, חוששני שערי ישראל יהפכו, בעל כורחן, למעין מודלים של משחק מונופול או לגו, עם צורות אחידות וסימטריות, אולם בלי טאץ' של מרקם עירוני בעל אופי, בדיוק כפי שאנחנו רואים באירופה.
