פרשת דוח האלוף
יצחק בריק מסרבת לרדת מהכותרות וטוב שכך. את הערכתו, גם אם לחלק מהציבור היא נראית חריפה וקשה מדי, יש לקחת ברצינות רבה, משום שהיא מושתתת על בחינות עובדתיות רבות במשך תקופה ממושכת ועל ניסיון-עבר שהכה אותנו מכות נאמנות בתגובה לביטחון מופרז, שאננות ושטחיות.
תגובתם הראשונית של ראש הממשלה והרמטכ"ל הנכנס, כוכבי, מעודדת בתנאי שתהיה קונסטרוקטיבית, דהיינו: מה שראוי לתיקון ייושם בשטח ללא סחבת והתפלפלות מיותרת. לאחרונה דווח שהרמטכ"ל הנכנס נפגש שוב עם בריק לשיחה בנושא, אף-על-פי שהוא מכיר את הדוח מתפקידו הקודם כסגן הרמטכ"ל. ליבת הדוח היא מצבו של חיל היבשה "רוח הגייסות" ומוכנותו למלחמה עתידית, שיש מי שסבורים שהיא בפתח ואפילו בלתי-נמנעת. אני מסיק מכך שהדוח אינו חסר רלוונטיות וכי מצבו של חיל היבשה בצה"ל הוא לפחות נושא רגיש בימים אלה.
הסוגיה האופרטיבית פשוטה: או שבריק החמיר בשיפוטו גם לדעת הרמטכ"ל כוכבי, או שלקונות ריאליות עליהן הצביע, מטופלות כבר במלוא האחריות והרצינות, במטרה להעלימן בהקדם מן ההוויה השוטפת. מותר לקוות שבחינה חוזרת, הפעם מזווית ראותו של מי שיהיה אחראי בשנים הקרובות במקרה של עימות משמעותי,
היא בכל מקרה צעד של זהירות ואחריות וטוב שכך. אני מקווה שגם ועדת החוץ והביטחון, תמצא לכך זמן חרף מערכת הבחירות ותבחן את הטיעונים ואת התיקונים.
אין ספק שעיקר נטל הלחימה הקשה במערכה משמעותית, יפול שוב על חיל היבשה. הוא זה שאמור להשיג הכרעה בקרב היבשה והוא זה שצריך ליצור את תמונת ה"ניצחון" או ה"סיום" הרצויה לישראל במערכה הבאה. לאור קולות מטרידים שקראנו ושמענו לאחרונה ולא רק מפי בריק על יכולותיו של חיל היבשה, זו סוגיה חשובה מעין כמוה.
הזדמן לידי מאמר של
יוסי אחימאיר "ככה נראית הטיטניק",
1 שכותב: "האלוף במיל' בריק וההיסטוריון בני מוריס מייצגים הלך רוח פסימי שפשה בחברה. אבל לא כל הישראלים קונים את נבואות הזעם: צה"ל חזק מאי-פעם ורבים עדיין מעדיפים את החרמון על אמריקה". דבריו של אחימאיר מביאים בנשימה אחת שתי "נבואות זעם" כביכול - זו, של האלוף מיל' בריק, שהיא אזהרה אופרטיבית שעניינה "גורו לכם מפני השאננות"; השנייה, של ההיסטוריון בני מוריס, שכנראה עד היום איננו סגור על עצמו בשאלת הקמתה של מדינת-ישראל וכושר הקיימא שלה.
נבואות זעם של בני מוריס פוקדת אותנו לסירוגין כבר למעלה מ-50 שנה. הן שואבות את לשדן משלושה מקורות עיקריים: מודל דמוגרפי שנוי במחלוקת לגבי קצב הצמיחה של האוכלוסיות היהודית והערבית בתחומי ארץ-ישראל המערבית; אופי הפתרון האופרטיבי שיתגבש לחיים זו לצד זו של האוכלוסיות הללו באותו תא-שטח, וכאן יש הרבה יותר משני פתרונות אפשריים; השקפת עולם גלותית ופסימית טיפוסית, המעריכה שהעם היהודי אינו מסוגל, אינו ראוי או אינו רוצה באמת "...להיות ככל עם חופשי במדינתו הריבונית" (לשון מגילת העצמאות).
מומחים מתחום מדעי החברה והרוח הם כמעט תמיד מומחים לעבר, משום שרק העבר מדבר אליהם בשפת העובדות. בהיסטוריה במיוחד, זו מומחיות שנשענת רק על חלק מהעובדות ולא בהכרח על החשובות ביותר לאירועים שהתרחשו בפועל.
מודל דמוגרפי הוא ניסיון לגזור מנתוני עבר של צמיחת אוכלוסייה מסוימת על התנהגות הצמיחה בעתיד. מטבע הדברים זו הערכה מקורבת וככל שהעתיד רחוק יותר היא גם פחות מדויקת. גורם אי-ודאות נוסף הוא מידת הדיוק של נתוני העבר והשאלה עד כמה יהיו תנאי העתיד דומים או קרובים באופיים והתפתחותם לתנאים אלה. הניסיון בעידן החדש מוכיח שהשונות כבר כיום גדולה מבעבר והיא גדלה והולכת. מדינה יכולה וחייבת להשפיע על גורלה בין היתר על-ידי בחינה רציונלית של המציאות וניתוב התהליכים השוטפים לאור בחינה זו, לרבות בתחומי הדמוגרפיה ומאזן האוכלוסין; זו אינה גזירה משמיים.
לכן, תהליכים המביאים למתן מענים יעילים בזמן רלוונטי לחולשות או לליקויים הם הדרך הקונסטרוקטיבית להתמודד מולם. בעוד זהירות ואחריות בהכנה קפדנית של הצבא למלחמה הן תמיד מידות תרומיות, המציאות בכללה מורכבת דיה גם מבלי שנביאי-שקר יעסקו בערעור הביטחון של הציבור במדינה, מערכותיה וכושר הישרדותה לאורך זמן, רק על שום נטייתם הטבעית לפסימיות.
אני מתרשם שיש יותר משמץ של אמת בטיעוניו של בריק, אבל אין הצדקה לביטויים אפוקליפטיים.
