אין כל חידוש בקביעה שתעמולת הבחירות המתרגשת עלינו לא תשקף הבדלי אידיאולוגיה עמוקים כפי שתציג בעוז ובחדות הבדלים בין אישים פוליטיים הנמצאים בהנהגה לבין אלו המבקשים לרשת אותם. דמויות הטוענים לכתר יופיעו באיפור תקשורתי, גם תוך הבלטת מאפיינים אישיותיים, חיצוניים ופנימיים ורכילויות עבר שאינם רלוונטיים למיומנויות הנהגה נדרשים. חלקם הגיעו בייבוא מיוחד למילוי חללי תוכן ולתפארת הרייטינג.
הפוליטיקה האידיאולוגית היא תופעה היסטורית חדשה יחסית, ולמעשה היא קיימת מאז המהפכה הצרפתית ומניצני המאבק הפוליטי באנגליה במאה השבע עשרה. עד אז הפוליטיקה הייתה לא יותר מאשר מאבקי כוח על שליטה במשאבים ובבני אדם, שהרי הגורם האידיאולוגי בפוליטיקה צמח עם בא תקופת הנאורות. המאה התשע עשרה ראתה התפתחות בפוליטיקה האידיאולוגית שאופיינה ברובה במאבקים בין שמרנים לליברלים, בין קפיטליסטים לסוציאליסטים - מאבקים שהלכו והתחדדו במאה העשרים עם עליית האידיאולוגיות הטוטאליטריות.
גם המושגים של הפוליטיקה האידיאולוגית בתנועה הציונית צמחו בערוגות של האידיאולוגיות האירופיות. הציונות הכילה בתוכה את מגוון האידיאולוגיות הפוליטיות של התקופה: מן הסוציאליזם לסוגיו עד הליברליזם של התנועה הרוויזיוניסטית. ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים השונים בתוך התנועה הציונית היו ברורים. המפלגות השונות היוו אכסניה לוויכוחים רעיוניים שפעמים נשמעו בהם טיעונים הנובעים מתוך ראייה פילוסופית עמוקה יותר מאשר סתם תזות פוליטיות נדושות.
כך היה גם במערכת הפוליטית הישראלית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. אומנם גם בתקופת טרום המדינה וגם מאז היווסדה היה השיח הפוליטי מושפע מהדומיננטיות של מנהיגי הזרמים הפוליטיים למיניהם.
דוד בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי ולאחריו
מנחם בגין היו הבולטים מבין ראשי המחנות היריבים, אך היו גם אחרים כגון מאיר יערי מנהיג
מפלגת הפועלים המאוחדת אשר כונה על-ידי חברים במפלגתו "המטיף יערי", וכן יצחק טבנקין מנהיג "לאחדות העבודה". אלא שהדומיננטיות שלהם בהנהגה נבעה מתוך הכרה בערכם כמנהיגים וכמתווי דרך אידיאולוגיים ולא מתוך איזו תדמית שהיא יציר כפיה של תקשורת עכשווית.
אולם כבר לאחר מלחמת ששת הימים החלה ירידה במפלס האידיאולוגי שבמערכת זו והיא החלה להתמקד באישים ולא באידיאולוגיות. זה החל בהקמת רפ"י על-ידי בן-גוריון שנהיה ברוגז עם מפא"י יציר כפיו, תל"ם שנוסדה על-ידי משה דיין, והמשיך ביתר שאת אחרי המהפך הפוליטי ב-1977 כאשר גנרלים ואנשי אקדמיה ותקשורת בכירים התגייסו, להושיע את עם ישראל. הם עלו על בימת הפוליטיקה בתרועות חצוצרה וירדו ממנה בקול דממה דקה.
ירידת המפלס האידיאולוגי לא התייחדה רק למערכת הפוליטית הישראלית אלא הייתה ניכרת גם במערכת הפוליטית האירופית בצדו המערבי של מסך הברזל. הייתה זו תופעת אנטיתזה מתבקשת לאחר מלחמת העולם השנייה. רצוי לא לחדד הבדלים אידיאולוגיים וללא להקצין לימין או לשמאל כדי למנוע התפתחויות קיצון הרסניות, מה עוד שטראומת האידיאולוגיות הטוטאליטריות מימין ומשמאל ומאורעות המלחמה הטילו סוג של ספק לגבי האידיאולוגיה הפוליטית הרצויה וממילא חל תהליך של מירכוז הרעיונות הפוליטיים. גם תהליך האינטגרציה האירופית מנע חידוד של הבדלים רעיוניים פוליטיים. אומנם באיטליה ובצרפת היו עדיין מפלגות קומוניסטיות חזקות אך הן היו שארית לתקופה הטרום מלחמתית ובמרוצת הזמן הלכו והצטמצמו.
הבחירות האחרונות לנשיאות צרפת העלו לשלטון דמות משיחית נוצצת, אומנם קצת יותר מנוסה מכמה מהטוענים לכתר אצלנו, שאינה מחויבת לאידיאולוגיה פוליטית, ואשר מעלתה בעצם החידוש המרענן שהתקשורת ייחסה לה. והנה
עמנואל מקרון נאלץ להתמודד עם מציאות חברתית-פוליטית קשה ושיעור התמיכה בו הוא לא יותר מאשר 26%.
דברים אלה על החלשות הממד האידיאולוגי בפוליטיקה אינם בבחינת ביקורת אלא תאור מצב. המציאות ההיסטורית על תהפוכותיה היא המולידה דגמים ומבנים פוליטיים. אירופה של היום אינה זו של המאה התשע עשרה כפי שמדינת ישראל איננה היישוב העברי בארץ בתקופת המנדט הבריטי. מערכות פוליטיות וארגונים מפלגתיים מעוצבים על-ידי המציאות החברתית, הביטחונית והגיאופוליטית ואינם נתונים לקיבעון.
אך יש לבקר גישה ילדותית, פוסט מודרנית המפנה זרקור לתדמיות ולא לתכנים, המייחלת למשיח עכשיו שיופיע כדאוס אקס מכינה הוליוודי. זוהרם של משיחים כאלה מעומעם ונמוג לנוכח הריאליה הפוליטית המסובכת. שדה המעש הפוליטי אינו מרקע הטלוויזיה.
