מאמריה של ד"ר רויטל עמירן מעידים שהיא "לוחמת חרות" מובהקת נגד הימין ומקדשת פנאטית של הזיות השמאל. הזדמן לידי מאמר שלה
1, שעוסק "בחייהן הקשים" של האוניברסיטאות בישראל, בהן כאלה שהפכו זה מכבר למדגרות מובהקות של רעיונות פוסט-מודרניים, אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים.
בחלק ממוסדות אלה, קשה לפעמים לדעת אם מדובר במוסדות ישראלים או בכאלה השוכנים בטריטוריות עוינות לנו. כך היא כותבת בכותרת המשנה המכוננת למאמר הנ"ל: "המגמה האנטי-ליברלית שמנסה הימין לכפות על ההשכלה הגבוהה, עד כדי הפיכתה כלי שרת בידי תומכי הכיבוש, ההלכה ומשטר ההפרטה, מסוכנות ל"חופש האקדמי". קריאת יתר חלקי המאמר, אינה מוסיפים דבר לתובנת הקורא, אבל מאששת ומדגישה את עיקרי אמונתה של עמירן: העולם סובב סביב החופש האקדמי. בעולם זה אליבא ד'עמירן, למושגים: חופש, אמת, צדק, ליברליזם, רצוי ולא רצוי, לגיטימי ובלתי-לגיטימי, יש רק פרוש אחד - זה של הד"ר עמירן. נראה שהוספת התואר האקדמי לשמה בכתיבה עיתונאית ודיבור גורף בשם האקדמיה, הופכים אותה בעיני עצמה לדוברת אותנטית של התבונה הצרופה ואת דבריה לדברי אלוהים חיים; האמת שונה בתכלית.
ראשית,
כבודם של דבריה במקומם מונח. שנית, סיפור המעשה שהיא מספרת על התקרית באוניברסיטה העברית, בה נזפה מרצָה
2, בסטודנטית שבאה ללימודים לבושה במדי צה"ל (מפני שהדבר לא מצא חן בעיני סטודנטית ערביה שלומדת באותו קורס), נשמע כסיפור שעולה בקנה אחד עם השקפותיה. יחסה למקרה ועולם המושגים בו היא משתמשת, כגון: "כיבוש", "הלכה", "משטר הפרטה", "חופש אקדמי", "כפיית קוד אתי" ועוד, הוא חלק מאוצר המילים השגור בפי אנשי "עולם המחרתיים", שעליו היא כנראה נמנית. לא מפריע לה כלל שהם אינם מבטאים את דעת רוב הציבור בישראל. לדידה, זכותו של מרצה באקדמיה להעליב בפומבי סטודנטית על לבוש שאינו לרוחו, היא חלק מ"החופש האקדמי". בלא זכות זו, תיפגע כנראה אנושות יכולתו להמשיך במחקריו האנטי-ישראלים להכעיס.
סטודנטית ישראלית, שמשרתת בצבא לפי חוקי המדינה ואמונתה הפטריוטיות ומשום כך לובשת מדים, ובכך אינה עונה על טעמה של סטודנטית ערבייה שאינה משרתת ובכל זאת מתאפשר לה ללמוד, הוא מקרה שמאיים על החופש האקדמי של ד"ר עמירן. הואיל ואנו חיים במדינה דמוקרטית ולפחות הצהרתית זכאים לחופש הדעה והדיבור,
דעתה של עמירן, עם כל הכבוד הראוי,
איננה דעת המקום. אמירות קיצוניות, תוקפניות וחסרות התחשבות בזולת ובהשקפותיו,
אינן מקנות למשמיעיהן תוקף עובדתי או עליונות מוסרית. בעולם התקינות הפוליטית, לרוב, ההפך הוא הנכון. גישתה ותגובותיה כלפי האירוע השערורייתי ותגובת הנהלת
האוניברסיטה העברית בירושלים עליו, מעוררים ספק לגבי יכולתה לשקול בשכל ישר דעות ועמדות שונים משלה - פגם חמור אצל חוקר אקדמאי בכיר. פגם חמור הרבה יותר קיים במוסד, המגן ב"חירוף נפש" על טוהר והחופש האקדמי, אך לא על כבוד האדם וחירותו.
זאת ראוי להדגיש: חופש אקדמי איננו הזכות להתעמר בזולת. אם לא ישרת את המטרה לשמה נועד - החופש לבחור נושאי מחקר ולהביע במסגרת המחקר דעות מקצועיות בלתי-מצונזרות - יאבד את זכותו להתקיים. כל ניסיון להעתיקו ולהשליטו על עולמות אחרים, הוא בגדר
מעילה באמון.
עמירן מנסה לעורר רושם שהיא ושותפיה להשקפה, נתונים תחת מתקפה אדירה מצד ימין מרושע, שמנסה לנגוס כל חלקה טובה בעולם האידילי והאידאלי שבו לדעתם היו חיים אלמלא אותו ימין. כלל לא עולה על דעתה האפשרות, שאותו ימין, 70 שנה אחרי הכרזת העצמאות של המדינה הדמוקרטית שלנו, חותר להגיע למעמד ולהשפעה שיש לחוגים "המתקדמים" באקדמיה, עליהם נמנית עמירן, שהוא מעולם לא קיבל מהם כביטוי אלמנטרי של כיבוד השוויון האנושי.
ללקונות ממין זה לא יעזור חופש אקדמי, גם אם יהיה ברמה של
אנרכיה אליטיסטית לגיטימית; זו לקונה חינוכית, שהתחילה כנראה עוד בשחר החינוך הממוסד. מי שרואים צל הרים כהרים, מטבע הדברים אינם חיים במציאות.
