בו בזמן שהתקשורת עוסקת כל כך הרבה בצורך לעזור לילדים האוטיסטים, בו בזמן שהאמת המרה מתגלה, שיש לנו אחוזים לא מעטים של אוטיסטים בקרב האוכלוסייה, שלא ידענו עליהם כלל, המוסדות האחראים, כולל הפסיכולוגיים והרפואיים, מקדישים משאבים מעטים מאוד לטיפול בבעיה. לא מתייחסים לנושא, כמעט בכלל, כבעיה רפואית, אלא כבעיה חברתית.
מבחינת האוטיסטים עצמם, גם מבין המבוגרים שבהם, זהו אסון. בניגוד למחלות כמו האיידס, שהרעש הציבורי שעוררו החולים, שכנע את ממשלת ארה"ב, בזמנו, להקדיש משאבים רבים לטיפול במחלה ולבסוף אפילו נמצאו לה פתרונות רבים וטובים, שהצילו חיים, מבחינת החברה בארץ, האוטיזם הוא בעיה חברתית, שאפשר לפתור אותה על-ידי חינוך הציבור לסובלנות וליחס טוב כלפי הנפגעים.
כמה נוח ואופייני לממשלה שלנו! שתמיד מדברת מדברת וכשצריך להשקיע מעשים ומשאבים, נסוגה ומגמגמת...
יש לנו מוסדות, כמו בית אחד, שאמורים לטפל באוטיסטים. אבל מוסדות אלו מסורבלים, לא יעילים וסך הכל מספקים פרנסה לכל מיני פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שהחליטו שאפשר לרפא את המחלה באמצעים לא יעילים. הדבר החיובי היחידי בכל העניין, הוא המוסד לביטוח לאומי, שמכיר בזה כנכות ונותן לאוטיסטים סיוע מסוים, כמו לנכים.
שורש הבעיה הוא כמובן בציבור הנפגעים. אלה שלא יכולים לבטא את עצמם. שלא יכולים לצעוק ולבוא בדרישות שיפתרו את הבעיה, גם מבחינה רפואית. הורים מעטים, בעלי כוחות נפשיים, מצליחים, אכן, לעזור לילדים האוטיסטים ולהביא לשיפור מה. אבל כשמדובר במבוגרים האוטיסטים הרבים שהתגלו, הם חסרי כושר ביטוי ואסרטיביות וחסרי יכולת לבוא בדרישות כאלו.
ובל נשכח שאנו חיים במדינה מפותחת ביותר מבחינה מדעית. ישראל אחראית לתרופות פורצות דרך רבות, בתחום הסרטן למשל. יש לאל ידם של המוסדות המדעיים בארץ לעזור לאוטיסטים. אבל הם לא טורחים ללכת בכיוון הזה. כאמור, כל מטרת המוסדות זה התחום הפסיכולוגי, שאין לו בעצם פתרונות אמתיים לבעיה. זה כמו לנסות לפתור את בעיית הלהט"בים.
יש לצאת לדרך המדעית רפואית. לעשות ניסיונות ולנסות למצוא תרופות להקלה ולבסוף, אולי, אפילו לפתרון מלא... מי יודע מה צופן עתיד המחקר הזה. בלי תקווה, אין גם הפתעות טובות. פסימיות וחוסר מעש הם היום השולטים בנושא.
