בימים אלה

הדרמטורג פלאוטוס, יוצר רומאי בן המאה השנייה לפני הספירה, הוא כנראה אחראי לכניסת האמרה "אדם לאדם זאב" לספר האבחנות של טיבו של האדם. אבל לא כך בדיוק אמר. "אדם נעשה זאב לאדם אותו לא פגש". כלומר לזר. לאחר. אבל כיוון שכל אדם הוא האחר לכל אדם, באו הפסימיסטים וקבעו כלל omini lupus estHomo h, האדם באשר הוא אדם - הוא זאב לכל אדם באשר הוא אדם. כמה אפל. עולם חסד ייבנה. אחווה שורדת כערך את הנוראות במלחמות, אינה נסוגה מכוחם של בעלי נוח סרדיוטי המטיפים להאמין כי אדם מגיע לשיאים של הגשמה עצמית בהכרעת הזולת בכוח הזרוע, או הנכלולים. אדם לאדם אדם. לרוב. אדם לאדם בכפר אדם לאדם בעיר. אדם לאדם בדרכים. אדם לאדם על ספי תהומות. אדם לאדם אדם גם כשלהקות רודפים - כי יש - מאיימים לצודו ואדם לאדם מחרף נפשו להציל, והוא חסיד, ויש כמוהו בכל אומות העולם. אדם לאדם מעריץ את החכם. את האמן. את כובש הפסגות. את גיבורי הרוח. הוא הולך לאורם. גם אחרי החולקים עליו ביושר שמא פתחו לפניו צוהר במה שהיה בעבורו כותל אטום. אני מוצא עצמי צולל לתוך השיח הנושן הזה בימים אלה בהם מחוץ משכלת חרב פלאוטוס ואדם הוא זאב לאחר, לזר, לשונה, לפליט, לגונב הגבולות מחמת פיקוח נפש, לבורח ורק עורו הסדוק לרגליו, לטובע בים שאינו חומל על סירות בהם מצטופפת פליטת אנשים ונשים וילדים שאפילו באוויר הגדול הפתוח אין להם אוויר לנשימה. ואני מוצא עצמי צולל לתוך השיח הזה מבית, בו אדם הוא זאב לאדם שהוא מכיר, שהוא פוגש יום יום, שהוא שומע, שהוא קורא, שהוא רואה, ולא זאב בזאב, כי זאבים יודעים אחוות זאבים, אלא איש באחיו, על כוח, על שלטון, על דווקנות במציאות העלולה להתמוטט אם לא יחיו בה על-פי אלה ואלה דברי אלוקים חיים. אני צולל לשיח הנושן הזה מפני שאני רוצה שילדי העולם וילדי ישראל יגדלו על האמת כי אדם לאדם הוא אדם, כי האחווה והחסד הם הפסים עליהם נעה האנושות, והאלטרנטיבה, האסון, היא לרדת מן הפסים. האנושות הנעה על הפסים היא אנושות נאבקת, היא אנושות שאינה נוסעת במדים, היא אנושות שיש בה סתירות, היא אנושות שבונה אמונות מול אמונות, אבל כשהיא על הפסים, היא נוסעת, נאבקת יחדיו, וקיימת, ומקיימת. פולמוס הוא קדמה. אם כבוד חברך חביב עליך כשלך, אם כבודו הוא כבודך. על הפסים.