לילה הוא לילה ויום הוא יום ואין צורך בשום בינה יתרה כדי להבחין ביניהם. והנה מדי בוקר, בברכת השחר, אומרים ישראל "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". במה זכה, אותו שכוי, במה נזכר? באחת: הוא הבחין בלילה בין יום ובין לילה. בחושך, ראה כי הנה עומד לבא האור. זיהה מה שנסתר עדיין ועומד להתגלות.
ולמה בינה? כי יש בעולם שכל של חושך, אופני מחשבה בהם מהלכים בין קדרות לקדרות, תבונות ערוכות להתמודד עם אפלה. אלא אינן עומדות לו לאדם באור. האור צריך שכל של אור, אופני חשיבה בהם מהלכים בין הנגלה לבין החשוף, תבונות ערוכות להתמודד עם אתגרים בהירים. מי שאינו מבחין בלילה בין יום לבין לילה מגיע ליום עם שכל של לילה. אבל מי שחנננו אותו משמים בינה, ומבחין, מכין ליבו בחושך להלוך באור. חסד הוא. ברוך הזוכה. ואם הוא כשכוי, הקורא בטרם אור כי הנה, קומו, השכימו, עוד מעט יאיר, היו נכונים ליום - ראוי ליתן לו מקום בברכות השחר. כלכל מבשר.
ואין ברכה למי שקורא ביום להבחין בין יום לבין לילה. צריך היה שיהיה. שתינתן בינה להולכים בטוחות בשעות זריחה להבחין אלו מצעדיהם מקרבים שקיעה. צריך להכין שכל של יום לשכל של לילה, כי יש לילה בעולם. הוא בא, באורח בלתי נמנע, ומי שחושב יום בלילה - עולה על שרטוני הייאוש, ומי שאינו מאומן להתמודד אלא עם אתגרים בהירים - כושל בקודרים ומתבניות מוחו נמחקת התכלת, וכשמדברים בה היא כלא הייתה מעולם. אבל כאמור, אין ברכה, כי היא כבר בברכות השחר. כי מי שיודע להבחין בלילה בין יום לבין לילה, בינה בה זכה, תעמוד לו גם ערב.
