אנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופה שבה מרוכזת כל תשומת הלב בבחירת ההנהגה אשר תמשיך להגשים את החזון הציוני בארץ-ישראל. בתקופה כזו אין לאמנות המרחב הדרוש לה כדי לקיים פעילות גדולה ומשמעותית בתחום שהיא מופקדת עליו - תחום התרבות.
גם לספרות, שהיא האמנות המבטאת רגשות, רעיונות וחזון באופן מפורש יותר מעמיתותיה, אין מקשיבים בעת הזאת. ואף על-פי כן, דווקא היא הקדימה את המערכת הפוליטית והכריזה על חילופי דורות בתוכה.
הסיבה שמסבירה את חילופי הדורות בספרות העברית, אחרי שבעים השנים שחלפו מתש"ח ועד תשע"ח, שהיו שנות פעילותו של "דור ייסוד המדינה", גלומה בעובדה שדור ייסוד המדינה על חמש משמרותיו מיצה את תפקידו ב-70 שנותיה הראשונות של הריבונות. המיצוי הזה התבטא במהלך שהתחיל בדבקות בלתי-מעורערת באוטופיה של החזון הציוני במשמרות המוקדמות והסתיים בתיאורים דיסטופיים שניבאו את כישלון הישגיה של אוטופיה זו במשמרות המאוחרות. את המהלך הזה תיארתי בהרחבה במסה "האוטופיה היהודית והדיסטופיה הישראלית" שנדפסה בבמה זו בחודש אוקטובר 2018.
לפיכך אין להשתומם שהמהפכה שבוצעה בספרות העברית בכורח החיים העניקה השראה גם לפוליטיקה. בנוסף לתופעה המצערת שמספר מוגזם של מפלגות די-דומות בהשקפתן המדינית נרשמו להתחרות ביניהן על קולות הבוחרים, בולטת לצידה התופעה המעודדת הבאה: שבמפלגות המוליכות, אלה שירכיבו את הגושים הגדולים של הקואליציה ושל האופוזיציה, הודחו נבחרים ותיקים, שבעיקר "עשו לביתם" בקדנציות האחרונות שלהם בכנסת, אל מקומות בלתי ריאליים, המפחיתים את סיכוייהם להיבחר לקדנציה נוספת, ובמקומם קודמו ברשימותיהן למקומות הראשונים מועמדים צעירים מהם המגלים נכונות לפעול לטובת הציבור שמתוכו צמחו.
ריענון כזה של המנהיגים בשני הגושים הפוליטיים פותח סיכוי לבית נבחרים אידיאולוגי יותר ומסור יותר להמשיך בהגשמת חזונה של הציונות, בדיוק כפי שחילופי הדורות צפוי לחולל שינוי דומה גם בספרות העברית.
