בשבת זו אנחנו קוראים את פרשת כי תשא, פרשה ארוכה יחסית, מאה שלושים ותשעה פסוקים, שבמרכזה הנפילה הגדולה של עם ישראל במעשה העגל. זה קורה בזמן שהמנהיג נעדר מהמחנה; משה רבנו עלה להר לקבל את לוחות הברית עם עשרת הדברות הכתובות בהן, וכבר ארבעים יום לא רואים אותו. אומנם ידעו מראש שכך יהיה, אבל התבלבלו בחשבון, חשבו שכבר הגיע היום הארבעים ואחד ונבהלו מכך שעדיין לא חזר, הרגישו אבודים בלעדיו. אפשר להבין אותם; כי להיות במדבר בלי מנהיג שיורה כיוון ויתווה דרך זה מרשם להתפרקות. ומעניין, התורה מספרת שהיוזמה הזאת תפסה את רוב העם, שרוב מוחלט הסכים עם המהלך והיה שותף. רק שבט לוי לא השתתף.
לא לחצו על הלווים להשתתף, תמיד יש את הקיצוניים האלה שמתעקשים לשמר מסורות ישנות, ועושי העגל השלימו עם זה. הקיצוניים האלה הרי לא מזיקים בדרך כלל אז אפשר לסבול אותם. הם אפילו מוסיפים לרבגוניות החברתית וכל זמן שהם לא מנסים לשנות את הכיוון של הזרם המרכזי - הכל בסדר, הם נסבלים. אפילו טוב שהם קיימים, כי כשרואים אותם מבינים עד כמה אנחנו סובלניים כלפי דעות שונות משלנו. אבל הזרם המרכזי מבקש מנהיג חלופי ומוצא את העגל. אומנם הוא עשוי מזהב אבל לענ"ד זה פרט שולי, העיקר הוא שזו מנהיגות שאנחנו בחרנו, לא כזו שהוכתבה לנו מלמעלה. וזו הבעיה במעשה העגל, העובדה שיזמו פתרון בלי לבקש את ה'.
כי העם הנבחר - נבחר לייצג את ה' בעולם הזה, זו מהות הבחירה שלנו. הבחירה בנו מכתיבה לנו שכל צעד שעושים או לא עושים, צריך להיבחן אם הוא מתאים לרצון ה'. הבחירה לא אומרת שאנחנו טובים מאחרים שלא נבחרו, היא כן אומרת שאנחנו מחויבים יותר מאחרים. זו הסיבה שקיבלנו שש מאות ושלוש עשרה מצוות בעוד אחרים קיבלו שבע וזה מספיק להם. בהתחלה, עושי העגל לא התכוונו למצוא מחליף לה', הם ביקשו מחליף למשה, למנהיג. רק שההידרדרות הייתה מהירה וזה נהיה עבודה זרה של ממש. טוב, אפשר להבין אותם, עוד לא הספיקו להיפטר מההשפעה המצרית, מההרגלים שרכשו בשנות השיעבוד הרבות, הרגלים שכללו עבודה זרה ביומיום.
סביב לוחות הברית כאמור, רוב מוחלט של העם נסחף אחרי המנהיגות החלופית למשה רבנו. הייתה שם אחדות מרשימה, רק חבל שמוקד האחדות היה סביב משהו שלילי. ומה שמעניין וחריג בפרשת השבוע זה שהסיפור הקשה הזה מוקף בתכנים חיוביים ביותר. הפסוק שלפני הסיפור אודות מעשה העגל הוא (שמות לא): [יח] וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. ה' נתן למשה את לֻחֹת הָעֵדֻת, עדות לקשר האישי שבין הקב"ה ובינינו. זה היה המשך ישיר למעמד הר סיני, שם שמענו את עשרת הדברים וכאן קיבל אותם משה כתובים על הלוחות. עם ישראל היה אז במדרגה הגבוהה ביותר, קשר ישיר וגלוי עם הקב"ה, אבל מיד אחר כך העניינים משתבשים.
(פרק לב): [א] וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. בהעדר המנהיג, אהרון היה המועמד הטבעי להחליף אותו, במקום זה הוא אולץ לשתף פעולה איתם. יש להניח שהפניה אליו הונעה מרצון להעניק למהלך השלילי איזושהי נראוּת חיובית ואהרון ידע את זה, אבל הוא ידע גם שאם יסרב הם ירצחו אותו כמו שעשו לאחיין שלו כשניסה להניא אותם. אהרון גם חשב שיצליח למשוך זמן עד שיגיע משה, והכריז: ...חַג לַה' מָחָר. אבל העניינים התגלגלו במהירות גדולה משחשב: [ו] וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.
משה יורד מההר אחרי שה' כבר סיפר לו מה שקרה, וכשהוא רואה את החגיגה סביב העגל הוא שובר את הלוחות. ואז הוא פונה להתפלל אל ה' שימחל לעם ישראל ואף מוסר את נפשו על עניין זה: [לב] וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. אחרי הרבה מאמצים ה' מתרצה וסולח. ולא רק זה, הוא מורה לו להכין לוחות חלופיים ולעלות שוב להר כדי שה' יכתוב עליהם את עשרת הדברות ובנוסף ה' גם נותן למשה התחייבות קבועה שתמיד יסלח לנו בכל עת שנבקש לשוב אליו: [י] וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה', כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ.
