באחרונה רבו ההתייחסויות במדיה לתוכנית השלום של טראמפ. "היא בדרך", אומרים לנו יועציו, ובראשם ג'ראד קושניר, חתנו ויועצו של הנשיא. "שני הצדדים ייאלצו לעשות ויתורים על-מנת לקדם את השלום", זו הייתה תמיד התוספת האוטומטית לפתיח הנ"ל. סוג של מנטרה, שעל כולנו לאמץ. ביום שלישי האחרון, אף נאמר לנו, באמצעות ראיון שהעניק ג'ראד קושניר ל
עיתון סקאי ניוז, בשפה הערבית, כי בשבוע הבא ייצא קושניר לסיבוב פגישות במדינות ערב. המטרה, שכנוע המנהיגים לקבל את התוכנית.
אם אכן תקבל תוכנית זו את תמיכת מנהיגי מדינות אלו, יקל הדבר על הממשל האמריקני, סבורים שם, "למכור" אותה גם לפלשתינים. אלא שבהנחה זו טמונים, מבחינת ישראל, שני מוקשים. שהם בליבת הסכסוך. מוקשים גדולים. לגביהם, בינתיים, ממלאים כל הצדדים את פיהם מים. גם ב"טפטוף" המידע, הנוכחי, העכשווי, ששחררו האמריקנים, קיימת התעלמות מוחלטת מהם.
הראשון הוא נושא 'זכות השיבה'. מיותר לחזור על האמירה שכבר נאמרה לפלשתינים אלפי פעמים: אין מצב שתווצר אפשרות, ולא הקטנטנה ביותר, להתקרבות בין עמדות הצדדים, ללא אמירה ברורה בנושא הזה מהצד הפלשתיני, כזו ממנה ישתמע ויתור מוחלט על זכות השיבה ולא כל שכן על השיבה גופה, ולא רק לישראל אלא גם לשטחי הרשות הפלשתינית.
ספק גדול הוא אם הפלשתינים יכולים לשחרר אמירה כזו, לאחר שהם עצמם הציגו בנושא זה עמדות קיצוניות, והדגישו שהוא בבחינת ייהרג ובל יעבור.
הנושא השני הוא נושא שאליו מתייחסים היום כולם, במיוחד הישראלים, בשׁוִּ - שׁוּ ...
קו אדום לא לדבר ולא להזכיר: והוא הקו האדום, למעשה התהום, שהעזתים יצרו על גבולות רצועת עזה, במו ידם, בין הרשות הפלשתינית באיו"ש לבין עזה. הקו הזה, שהחמאס יצר בהפיכת דמים מזעזעת, אותו חזיון מקפיא דם שבמסגרתו נזרקו אנשי פתח מהגגות, יצר גם מדינה איסלאמית נפרדת ומתבודדת על גבולן של ישראל ומצרים. בליבת ההפיכה האלימה הזו מצויה גם אמירה ברורה של הפלגים האיסלאמיסטים הקיצוניים בעזה ובראשם החמאס, לאמור: שלטונו של אבו-מאזן בגדה הינו משולל כל לגיטימיות לשליטה בעם הפלשתיני.
ומדוע אותו שׁוִּ-שׁוּ שהזכרנו קודם? משום שנתניהו וממשלתו מנהלים בזהירות מרובה, עקב בצד אגודל, מדיניות חכמה, יש לומר, של השלמה עם המציאות החדשה שכפה החמאס, ולפיה שני חבלי הארץ, שנועדו להיות כלולים בגבולות המדינה הפלשתינית - מנותקים ניתוק גמור. מציאות זו, בה ישראל פועלת על-פי כללים של הפרד ומשול דה-פקטו, בין הרצועה לגדה, נוחה מאוד למדינה, מה גם שהחמאס הוא שיצר אותה. הרשות, מצדה, תורמת להיווצרותה, אף מעמיקה אותה. בכך שהיא ניהלה ומנהלת משחקי כוח כספיים עם השליטים בעזה. לא בכדי נכשלו כל המאמצים, המצריים בעיקר, לגרום להשבת הכבשה האובדת (שהפכה בינתיים לחייה טורפת וחמושה), אל חיק הרשות הפלשתינית.
מצב זה, מונע הקמת ישות מדינית בת 4 מיליון תושבים, עוד בטרם יישומה של זכות השיבה, אפילו בממדים צנועים, ותורם לחיזוק ביטחונה של ישראל באופן ברור ביותר. ניתן רק לשער את תחושת המחנק, בה היינו נתקפים, לו היו אנשי פתח וחמאס' אזרחיה של היישות הפלשתינית המאוחדת, משקיפים על ש"ת בן-גוריון, תל אביב, כפר סבא ונתניה, ועל כל אורחות חיינו, גם בעין בלתי מזוינת.
רבות דובר על כך שעל ישראל לכבוש את רצועת עזה ולמוטט בה את שלטון החמאס. מעין סוג של פתרון סופי. אין טעות גדולה מזו. האחים המוסלמים יקבלו אך עידוד מפעולה כזו. חלקם יירד למחתרת, ובשלב זה או אחר ייהנה מפלאי הכלא הישראלי, כולל חינוך אקדמי, חלקם יקדיש את חייו להפיכה נוספת דוגמת זו שביצעו בעזה. הפעם ברמאללה ובמרחבי הרשות הפלשתינית.
ובקצרה: חוק הכלים השלובים חל כאן במלוא עוצמתו. אין זכות שיבה. אין איחוד בין עזה והגדה. תוכנית השלום של טראמפ תיוותר בחזרת משאלה אוֹ חֲלוֹם, שלא ניתן למימוש. במשחק המורכב בינינו לבין הפלשתינים, אנו נהיה אלה הנותנים את זכות הסירוב לפלשתינים. כפי שקרה למזלנו הגדול בעשרות השנים האחרונות.. הם עושים זאת טוב מאתנו...
