ברכב. המגבים עובדים. זהירות בכביש הרטוב. עוקפים מימין עוקפים משמאל. ממהרים. יש מגביהים סנוור מאחור להאיץ במי שנע לפניהם, לאט מדי, חוסם תאוצה. ממול, בדרך הגדולה, מנגדי אורות רודפים אורות. צפוף. נוסעים אל אשר משם אנחנו במסלול שלנו באים. הרדיו לוהט. מראיינים לא מפתיעים. קצתם שואלים. רובם אומרים. מרואיינים מפתיעים אפילו פחות. מדברים במהירות הנסיעה של התחבורה שלפני שמונה בערב. קשה להבין צירופי מילים הרודפים אלה את אלה בתווים סוערים.. אי-אפשר שלא להבין מה הם מתכוונים לומר. פרשנים ממין אחד מנטרים מה שמלווה את החלטת היועץ המשפטי. הכל היה ידוע. הדלפות. עכשיו שהכל ידוע מן האמור אפילו הפרשנים לא אומרים ששום דבר לא חדש. הכל חדש.
פרשנים ממין אחר לא רואים את היועץ. הם רואים את הבוחר. הם בודים אותו מליבם. כל אחד על-פי הסנטימנטים האנליטיים שלו.. הבוחר. זה הסיפור.
המנדטים, זאת ההתרחשות. הגושים זה הרומן. המאזניים בהן מונחים בכף המצטופפים להגן מפני ליבם עם המותקף אל מול הבורחים על נפשם מפני מה שנראה להם באותיות "די". יש מומחים המטים את הכף ימינה. יש שמאלה יש לא מטים. דבר לא קרה לדידם שלא היה קורה גם בלי הגשת כתב אישום כפוף ל
שימוע. מה זה שימוע? דאוס אקס מכינה? אומרים שכן. אורים שלא. שימוע הוא המשפט. המשפט הוא השימוע. כפוף ל. מה זה כפוף ל? זה זהיר? שה כבר לא. ? זה עדיין לא כן? זה גרציה? חסד? הדבר כשלעצמו?
המאורע ברדיו הוא כמו בראשית בדרך אל הירח. תמרון והלאה מכאן. אבל אני כאן. על דרך ארץ.
ופתאום המגב חורק. שמשת הרכב יבשה. עצר מטר. אבל איני רואה נוכחי בהירות. עיניי לחות. על לחי. אגיע בשמונה. עוד כברת דרך קצרה. אשב מול המציאות. בעיניים פקוחות. כאן.. בארץ חמדת אבות . אני מאמין.
