אָדָם הֱוֵה זָהִיר בִּמִצְוָה קַלָּה כְּבָחֲמוּרָה
הֲרֵי נָתַן לְךָ הָאֶל תּוֹרָה לָלֶכֶת לְאוֹרָהּ
וְכִי הַפּוֹסֵל בְּפָעֳלוֹ תְּפִלָּתּוֹ לֹא נִשְׁמַעַת
וְאַל יְתָרֵץ חֶטְאוֹ כִּי זוֹ רַק חֻלְשַׁת דַּעַת
כִי אֵין דָּבָר שֶׁיַּצְדִּיק לִסְטוֹת מִן הַדֶּרֶךְ
יַעַן כִּי מוּל נֶפֶשׁ זַכָּה הַחֹמֶר חֲסַר עֶרֶךְ
בֶּן אָדָם הַזְמָן קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה
מָעַלְתָּ בָּאִמּוּן מָהֵר וַעֲשֶׂה לְךָ תְּשׁוּבָה
רְאֶה מֹשֶׁה הִתְיַצֵּב מוּל הָעָם כִּמְשַׁוֵּעַ
לאֹמַר לָעָם הַכֹּל גָלוּי הָאֵל הַכֹּל יוֹדֵעַ
כֹּל עוֹשֶה טוֹב וְיוֹדֵעַ גָּם כֹּל עוֹשֶׂה פֶּשַע
הִזָהֵר לְךָ אָדָם בֵּין טוֹב לְרַע רַק פֶּסַע
משה מתיצב בפני העם ומזהירו מה מצא משה להקהיל את העם למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר? אמרו חכמינו ז"ל כי הוא עשה זאת כדי להזהיר את העם העוסק בהקמת המשכן לבל יחלל שבת בעשית מלאכה קדושה זו, אפילו כשמדובר במלאכת הקמת המשכן, לפיכך נאמר בפרשת ויקהל: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' (לה/ב) להדגיש שוב ושוב שחשיבות יום השביעי - השבת גדולה אפילו ממלאכת הקמת המשכן לה'. אומנם נאמר בַּדִּבֶּר הרביעי לא נזכרה מלאכת הבערת אש ושם נאמר רק: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה. ולא הוסיף הכתוב לדבר על איסור הבערת אש בשבת, בא הכתוב כאן להזהיר את העם לאמור כי גם הבערת אש בשבת אסורה כי היא אחת משלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. לכן סמיכות האמירה בדבר איסור הבערת להקמת המשכן,נועדה להזהיר שאין מחללים שבת למרות קְדֻשַּת המשכן שצוה הקב"ה להקימו. לכן נאמר בויקהל: לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת (לה/ג) רש"י אומר: הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינה דוחה שבת . מכאן לא תבערו אֵש יָצָא מן הכלל "כל העושה בו מלאכה יומת", יש מרבותינו אומרים הבערה לְלָאו יָצָאתָ, ללמדנו כי אינו כשאר מלאכות שחיבים סקילה בעשיתן (במזיד) בשבת, או חיבים כָרֵת (בעשיתן במזיד ובלא התראה), אלא איסור זה הוא לאו פשוט שהעובר עליו במזיד חיב מלקות בלבד. אלא שיש בכך גם מסר שאומר: לא כל דבר מותר למי משרת את הציבור ואפילו היו מעשיו חשובים וחיוניים בהנהגת העם והמדינה. אין הוא יכול להתיר לעצמו את האסור, אם חָטָא במזיד אין מוחלים לו בגלל היותו משרת ציבור ואף מוכשר. משרת הציבור צריך לשמש דוגמה ומופת לציבור שנתן בו אימון בעיקר בנקיון כפיו, שלא יטיף מוסר ושרץ בידיו. לכן משה הקהיל את העם את כל עדת בני ישראל להזהירם ולומר להם את הדברים אשר צוה ה' אותו לעשותם ואלה שצוה אותו אלוהים לא לעשותם. המסקנה מכל האמור שאין אדם מעל לחוק, גם אם הוא משרת ציבור, נהפוך הוא, כמשרת ציבור ומנהיג ציבור הוא צריך לשמש דוגמה ומופת בשמירה על טֹהר המידות ועל שלמות המעשה, אפילו מעשהו נעשה להאדיר את הבורא, או כבימינו להאדיר שם ישראל בעמים, אין דבר זה מצדיק לסטות מדרך הישר ולשות לעצמו וביחוד של כדין.
מה בין עשית המשכן וחטא העגל אנו מוצאים פרשנות המרמזת על קשר באמירת "וַיַּקְהֵל" בפרשה לבין מעשה העגל, בכך שבעשית העגל נמר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים (כי תשא לב/א) צלילן של שתי המלים מזכירות שני דברים שונים בתכלית, והמדרש אומר: "וַיַּקְהֵל משה" מרמז שתבוא קהילת משה ותכפר על קהילת אהרן שעשה על כרחו את העגל שם נאמר: וַיּקָהֵל העם (כי תשא לב/א). גם תבוא המלה אֶלֶּה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (כי תשא לב/ד) שאמרו עובדי העגל באה המלה "אֶלֶּה הדברים" של משה ותכפר על "אלה אלוהיך". וגם באמירה: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת(תרומה כה/א) יבוא זהב התרומה ויכפר על זהב העגל. כל זאת באה ללמדנו כי לאדם קשה להנתק ממנהגיו הפסולים וחוסר יכולתו להנתק מהם, כאן מדובר בעבודת האלילים שישראל עבדו במצרים וראו צורך להמשיך בהקרבת קרבנות כפי שעשו במצרים, בא משה והפנה הקרבת הקרבנות לאלוהי ישראל ושזה יהיה במשכן במקום שהוועד לכך. על משה בעניין זה נתן לאמר: ראשית חכמה יראת ה'(תהלים קיא/י) החכמה צריכה להיות מולדת עם האדם כמו שזה היה עם משה רבנו. וכפי שזה נראה החכמה ניתנת לאדם כמתת אל, ולא ניתן ללמוד אותה ולקנותה, לכן נאמר על בצלאל מקים המשכן: ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה(לא/ג) מלמד שכבר הייתה בבצלאל חכמה יען כי הקב"ה לא ממלא אדם בחכמה אלא אם יש בו חכמה מולדת, וזה קבל ביטוי בארמית כך: יְהַב חָכְמָתָא לְחַכִּימִין (דניאל ב/כא) בשפה הערבית וָהָב או יהב פרושה נתן או תֵּן במתנה. על זה יש גם פתגמים בערבית כגון: עָטַא עִלְמוֹ לָדִבָבוֹ (תרגום) נָתַן (האל) חָכְמָתוֹ לְדֻבָּיו כלומר למי שאינו חכם ויש עוד פתגם דומה: עָטָא אִנְגָּ'אסְ לִלִי מָא לוֹ דְרָאס (תרגום בשינוי סוג הפרי למען החריזה מְאָגָס לְאֱגוֹז) נָתַן אֱגוֹז לְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִנְגּוֹס. זה כאשר הבוחר בלי להעמיק חשוב בוחר מנהיג שאיננו ראוי להנהיג.
התרומה – זו נתינה מבלי לצפות לתמורה ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נָדְבָה רוחו אֹתוֹ הֵביאו תרומת ה' למְלֶאכֶת אֹהֶל מועד ולכל עֲבוֹדָתוֹ ולבגדי הַקֹּדֶשׁ (לה/כא) רק בהתנדב עם ונתינה מבלי לצפות לשכר או לתמורה אישית, יקום דבר ויעמוד איתן לעד. הרצון להתנדב לשם שמים, גורם לאחרים לתרום ולהתנדב. בפרשה בשונה מפרשות אחרות הדבר כתוב בפרוש . כשהגברים במחנה גילו רוח התנדבות, זכו שגם נשותיהם ירצו לתרום ולהתנדב מרצונן החופשי ולא באילוץ ולא על כרחן, כפי שזה היה בעשית העגל, אז תלשו הגברים מנשותיהם, את תכשיטיהן שסרבו לתתם לעשית העגל, וכפי שנאמר בפרשת כי תשא, לנשים לא היה חלק בחטא העגל. כי כאשר סרבו הנשים לבעליהן לתת להם תכשיטיהן הבעלים תלשו אותם מהן בכוח מהנשים שענדו אותם. ואילו כאן נאמר: וַיָּבֹאּו הַאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח (תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע והוא הצמיד) וְנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז (כלי זהב) וכל כלי זהב.(לה/כב) . לא בכדי באה פרשה זו לחזק את הפרשנות שנתנה בפרשת כי תשא לגבי הנשים כלומר שלא היו שותפות לחטא העגל, כי כאמור הן תנגדו לתת את הזהב והכסף שהתקשטו בהם. באה פרשת ויקהל לומר וללמד כי כשהמטרה בנתינת הכסף והזהב לעבודת האלוהים שעשה חסד עם עמו והוציאם ממצרים באותות ובמופתים, אזי: ...וכל אישה חכמת-לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים (לה/ כה) וגם בשונה מכל אמירה אחרת בתורה, האנשים והנשים יחד התנדבו ותרמו ועשו לטובת העם ולקב"ה שנאמר: כל איש ואשה אשר נדב לבם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל (כולל הנשים) נדבה לה'.(לה/כט). כולם לב אחד יד אחת והאחד למען הכלל הכל עשו במסירות וההתלהבות. כעבודת-נמלים או כדבורים השוקדות על ביצוע חלקם ביצירה כשכל אחד מהיצורים האלה יודע לעשות, והיצור הזה עושה זאת בצורה מושלמת. האם נדע להדיר את עצמנו מטובתנו האישית ונחשוב רק על טובת הכלל? זאת השאלה המטרידה אותנו בימינו אלה. לצערנו יש כאלה שאצלם העם וקיומו והצלחתו הֵם עִקָּר ויש אחרים שעצמם כבודם ומעמדם עִקָּר.
הָאֱמוּנָה וְהַנֶּאֱמָנוּת הֵם מָגֵן בִּפְנֵי כֹּל צַר כְּשֶׁהָאֱמוּנָה מְצוּיָה נֶאֱמָנוּת לֹא תֶחֱסַר שְׁתֵי אֶלֶּה מוֹפִיעוֹת הֵן תָּמִיד בְּקַו יָשָׁר וּשְתֵיהֶן יַחַד עוֹשׂוֹת אֶת הָאָדָם מְאֻשָּׁר יִשְׂרָאֵל מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּעַצְמוֹ כִּי חֻנַּךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לִהְיוֹת נֶאֱמָן לְעַמּוֹ שׂוֹנְאָיו לֹא הִצְלִיחוּ לְהַדִּירוֹ וְהַזְמָן הֵעִיד הֲרֵי שׂוֹנְאָיו נִמְחוּ וְלֹא נוֹתַר מְהֵם שָׂרִיד בְּרַם נֹאמַר לְאֶלֶּה מֵהָעָם שֶׁבַּגּוֹלָה בַּחֲרוּ עַזְבוּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת וְאֶל אַשְׁלָיַת שַׁוְא נַהֲרוּ כְּבַר הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם יָצְאוּ וְשָׁבוּ שׁוּב וּבִגְבוֹר הַשִּׂנְאָה בְּאֵין מָנוֹס יְמַהֲרוּ לָשׁוּב וְאָנוּ הַנֶּאֱמָנִים לָאָרֶץ וְלִתְקוּמַת עַם יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּעַת עַמֶּנוּ אָנוּ נוֹסִיף יוֹם יוֹם לְהִתְפַּלֵּל צָעַדְנוּ בַּמִּדְבַּר אָז אַרְבָּעִים וְעַם יִשְׂרָאֵל חַי וְצוֹעֲדִים עַתָּה בִּגְבוּרָה בּוֹטְחִים בְּאֵל שַׁדָּי