ביום שישי, יום למחרת הביג-באנג הישראלי בסביבות השעה 4 אחה"צ שעון ישראל, פתחתי את האינטרנט והלכתי ישירות לוואלה, שם נמצא המייל שלי. הכותרת הראשית צעקה:
מנהל המכינה החשוד בהריגה: "מזדהה עם רה"מ, אנו חברה של תליינים". ליד כותרת המאמר הראשי של האתר תמונת פספורט של מנהל המכינה, ודבוקה בו תמונת הצעירים שנהרגו באסון נחל צפית.
הבנתם? אתר וואלה לא מבזבז את המאמר הראשי שלו ביום גדול שכזה על הבל פיו של מנהל שמנסה להתחמק מאחריות; אלא האסוציאציה שעולה מהבל פה המנהל הזה נפלה להם מהשמים ושווה הון תועפות: "מזדהה עם רה"מ, אנו חברה של תליינים". האסוציאציה המיידית הנקלטת בעין אנושית: מנהל המכינה המתנער מאחריותו להרג הבנות הצעירות שבתמונה, מזדהה, ולא במקרה, עם ראש הממשלה המתנער גם כן מאחריותו לאישומים נגדו. סמיכות רעיונית ישירה קליטה וקולעת.
הרהרתי עם עצמי: איזו גניבת דעת, איזה אנשים נבזים ששום דבר לא עוצר בעדם בשביל להכפיש אדם בכל דרך ישירה, עקיפה, עניינית, לא עניינית, בדיונית, יצירתית, פיקטיבית... העיקר ששמו ידבק לכל רעיון ארסי ואסוציאציה מרושעת.
איזה אתר מזעזע הרהרתי עם עצמי. לרגע הבזיק בי רעיון לא מן
העולם הזה: היתכן שהרשעות הזו היא קולקטיבית? היתכן שכולנו נגועים בה? שכל האתרים חושבים בו בזמן איך להשחית, להעכיר, להזיק ולפגוע רק לשם הקטע? היתכן שאנחנו נהנים מזה? היתכן שכולנו נגועים בצרעת הזו? במחלה החשוכה הזאת - לעשות רע לשם הרוע? לאו-דווקא כי רע כי אם העין חושקת ברע אוהבת לראות את הרע, התרגלה כבר לרקע הרע.
באופן אוטומטי תיקתקתי באצבעותי את ויינט והכותרת הראשית צעקה באותה עת אותה שעה:
המנהל שיואשם: "מזדהה עם נתניהו, חברת תליינים".
לא נתתי לעצמי שהות לעיבוד הנתונים ואצבעותי הלכו למעריב, באותה שעה בעת ובעונה אחת:
הפכנו לחברה של תליינים, מנהל מכינת בן ציון לשעבר תוקף בפוסט בפייסבוק: "הזדהתי עם נתניהו בנאומו".
אכן. הפכנו לחברת קניבלים בלתי מתורבתת בעליל. אכן הפכנו לחברה של תליינים.
