החיים הם פריצת דרך. לא רק של דגולי המעש, של המחדשים, של העזים והאמיצים, של העולים מעלה כדי להגביה מיצובם בעולם. של כל אדם. של הצנועים כשל היהירים, של התמימים כשל הערומים, של היוצרים ושל העומסים מה שיצרו אחרים. של הכל. כל רגע, למן הרגע בו מגיח יילוד אישה לאוויר העולם, הוא רגע של פרישה מן היש וחתירה אל שיהיה, של גידול, של התפתחות, של כיבוש עוד שעל, עוד שלב בסולם. אדם מן האדמה, כמו כל צמח מן האדמה. פורץ מעלה. מבקיע דרך בחול, עתים בסלע. פורח. כל אדם. גם אמן.
אולי אמן יותר מרעיו כולם. לא רק מפני שהוא מחדש. לא רק מפני שאיננו אומן אלא אם הוא או היא אין מי ששווה לו, שטביעת אצבעותיו, או טביעת קולו, או מטביעת כף רגלו על משטח המחול, או טביעת קולמוסו על הנייר הלבן תמיד בטרם יכתוב, או טביעת צלו ואורו על הבמה שונה מכל הטביעות שבעולם, אלא מפני שהוא לא פורח רק לעיני השמש אלא לעיני כל הבריות.
אמן הוא בר שיח עם הבריאה. אין אומן בינו לבינו, במגרה, במרתפים, ביער. הוא מול אלוהים, תמיד, אבל בעת ובעונה אחת מול אלוהים ואדם. הוא לא תלוי באדם. אבל הוא מחובר בהם. ישותו היא ישות של חיבור. של גלריה בה מהלכים אנשים. לא של פרוזדור אפל בו מונחות יצירותיו. לא על במה נעולה מפני קהל. לא על ספר במדבר שאין לו קוראים. לא על כינור שאין לו שומעים. הוא או היא הולכים בדרך מוקפים ומלווים אנשים ונשים, פורץ עמהם והם פורצים עמו והמהלך הוא של יחד שיש בו גם ייסורים ויש בו גם שמחות, ויש בו עליות ויש בו אתנחתות, אבל כך הולכים כל ילודי אישה בעולם, זה הדרך על הדרך, וזה טוב, ואוי למי שהכל סלול לפניו לא פחות מאשר למי שהכל חסום, כי החסום סופו נפתח והסלול סופו נחסם, וטוב אשר ילמד אדם בדרך לשאת את הכל ולגבור ולדעת איך, ולקוות ולהודות כי אחרי כל דקה יש אחרת, ואחרי כל שעה עוד שעה, ויש צללים להיכון לאור ואורות לדעת לשרוד את הצל.
אבל אין נצח. הדרך ההולכת רחבה ופתוחה, ואנשים בה הרבה, לפתע צרה יותר, ברי מתקצרת, לא רואים אבל יודעים יש לה סוף. אבל עדיין הולכים, עדיין פורצים. עדיין צמאים לצעד הבא. כל אדם על-פי מצעדו. גם אם רעיו כבר חדלו מעט. נשרו. פרשו. הסתלקו. הגיעו אל המקום ממנו אין שבים, לפניו. גם אם הבדידות עושה עצמה בת לוויה שחוכמתה עצובה. כל אדם. גם אומן. גם יוצר. אבל הוא או היא שמחובר לאדם, שאיננו יכול להיות הוא אלא אם כן יש עמו הם, והם לא באים, והם עוקפים אותו והוא מאחור, או הם הקדימו להישכח ועלו אל הנשייה שלמעלה והוא איבד אותם, הוא אינו יכול לפרוץ עוד לבדו במעט הכוח שהותיר בו הימים, והוא קופא אט אט אל תוך עלבונו וחש כגזול על חינם, על אקראי, על הבל שבתקוות שווא, על אין אונים. הוא כנידון לנבול עולמית. הוא חדל לחיות בחייו. לא פורץ.
בלי אנשים אינו יכול. בלי לפרוץ הוא מת. אבל הוא חי. הוא כאן. הוא פה. לא מת מהלך. מת שאינו יכול להחיות את עצמו ומת בתוכו כל יום עוד ועוד ואיננו מת. ולא עושים לו את זה. ולא הזניחו אותו. ולא בגדו בו. לא זוכרים אותו ולא שוכחים אותו כי לשכוח זה בלתי אפשרי אם אין זכירה. רק הוא נושא בחטא זקנתו. לא כאשם. לא כבעל עוון. כאדם שכלתה מידת המרחק אליו נולד לפרוץ. והוא לא מודה. והוא מורד. והוא יודע כי אין קשה יותר ממרד שאין לו במי למרוד.
ואז, יום אחד, עוברים על פני ארונו. ומניחים זר. ומרכינים ראש. ואומרים - היה. וסופדים - הלך. והוא לא שומע. אבל כל העומדים וכל העוברים שומעים ויודעים. אפילו מכחישים הם יודעים. הם יילכו אחריו. ובידיעה הזאת, עשה המת את צעד הפריצה האחרון שלו אחרי האחרון. זכרו ברוך.
