הבית היהודי האמיתי תודה ל
נפתלי בנט וּל
איילת שקד על התרגיל המכוער של נטישת מפלגת
הבית היהודי. בדיעבד מתברר שהתרגיל איתגר את מפלגת האם והפך למנוף צמיחה למפלגה הדתית לאומית. רק לאחר נטישת שני הבוסים, שהיו נטע זר במפלגה, בראשות הצמד הרב פרץ את סמוטריץ', קיבלה המפלגה את ציביונה היהודי האמיתי שמצדיק את שמה.
גם הצירוף של סיעת 'עוצמה יהודית', שנדרש למפלגה בגלגולה הנוכחי כבלוק טכני, כדי לעבור את אחוז החסימה, הוא מבורך. נוכחוּת הסיעה חשובה בכנסת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המייצגת את מגוון הדיעות הפוליטיות. כנגד שמאל קיצוני דרוש איזון ימין קיצוני דתי בדמות הסיעה. למעלה מכך, כמפלגה פטריוטית יהודית היא מהווה את התשובה, ואף התיקון, למפלגה הפלשתינית בכנסת, שאינה מכירה במדינה וחותרת תחתיה.
איך זה שכל הפסטיבל התקשורתי לגירוש מוּפנה לבן גביר ושות', הכתובת הלא נכונה, במקום למפלגה הערבית העויינת את ישראל. לגזענות השמאלנית האנטי-יהודית הפתרונים.
הכבוד האבוד חסד עשתה הסוכנות היהודית עם בוז'י הרצוג, ששיחררה אותו מהביצה הפוליטית העכורה שלו ושל מפלגתו, וּבהינף יד העלתה אותו למרומי האולימפוס וּמגדל השן הציוני - הסוכנות, בצומת קבלת ההחלטות והעלייה.
היידה לכבוד האבוד של נסיך הכתר והשר לשעבר וּלחידוש הקשר האבוד, איך לא, עם הרפורמים וּלחיי השמאל בישראל.
הרוב הקובע האם אפשר לרַצות את כולם? תשאלו את מרדכי היהודי. כך מעידה עליו המגילה: מרדכי היה
"רצוי לרוב אחיו", אך לא לכל אחיו. דומה שלהיות מקובל על כולם זאת משימה בלתי אפשרית, ומרדכי הוא ההוכחה המובהקת לכך. הסיפור העממי הבא ממחיש את המֶסֶר בבהירות רבה.
הזקן והחמור פעם אחת יצאו הזקן ובנו עם החמור לדרך. רכב הבן על החמור, כשאביו הזקן פוסע לצידם. ראו עוברים ושבים זאת ונדהמו: "כיצד אינך מתבייש לרכוב על החמור, בעוד אביך הזקן משָׂרך רגליו בדרך בחום הקיץ? שמע הבן את דבריהם, ירד מן החמור ופינה את מקומו לאביו.
רכב האב הזקן על החמור, כשבנו פוסע לצידו. ראו אותם אנשים בדרך, ומתחו ביקורת קשה על האב. "האם כך דואג אתה לבנך המתעייף בהליכה כל הדרך"? מה עשה האב? הרכיב גם את בנו עימו על החמור.
אולם גם הרכיבה בצוותא של האב והבן על החמור לא מצאה חן בעיני עוברי אורַח. "האם אין בליבכם חמלה על החמור הכורע תחת משקל גופכם"? העירו בתדהמה.
שוב חשו האב והבן חוסר נחת בעקבות דברי הביקורת. מה עשו? הלכו שניהם ברגל, כשהם נושאים את החמור על גבם, לתפארת המַחֲזֶה ודעת הקהל.
