מנדלבליט במסלול עקלקל

דומה שרק כסיל גמור עוד מאמין שד"ר אביחי מנדלבליט פועל בניקיון כפיים. ולא היה צריך לחזור ל"פרשת הרפז" שעלתה לכותרות השבוע מחדש בעקבות חשיפת עדויותיו במשטרה של גבי אשכנזי, מי שהתגלה מתוך קריאה בעדויות אלה, בלשון המעטה, כאישיות עם מרכיבים מאוד אפלים, כדי להיזכר בהתנהגותו של מי שהיה באותה העת הפרקליט הצבאי הראשי. היועץ המשפטי לממשלה בעת ההיא, יהודה וינשטיין, עלה על אישיותו של מנדלבליט כבר אז, כשהוא תיאר את שקריו בחקירותיו השונות, הן במשטרה והן בפני מבקר המדינה, ואת ניסיונותיו לשבש את החקירה שנפתחה בעקבות המסמך המפוברק שנועד לטרפד את מועמדו של שר הביטחון, אהוד ברק, לתפקיד הרמטכ"ל הבא. אינני רוצה להיכנס לכל הפרשה כעת, לא לשיבוש החקירה שנעשה בידי יואב סגלוביץ, ראש אגף החקירות במשטרה בעת ההיא, כפי שגם זה נחשף ב-News1 מעדותו של אשכנזי במשטרה או להתנהגותם של גורמים אחרים, כמו אבי בניהו, דובר צה"ל, מי שפעלו, כולם, כמו ארגון פשיעה לכל דבר. אבל חשוב שהציבור כולו ייחשף לעלילות הקבוצה הזאת דווקא כעת, ערב הבחירות שהן כה קריטיות לעתיד המדינה. במיוחד בגלל שחלק מהמעורבים מועמד לכנסת. המשטרה אומנם המליצה אז להעמיד לדין פלילי את אשכנזי, כמו גם את אבי בניהו, דמות שנויה במחלוקת בפני עצמה, וגם את מנדלבליט שהיה בעת שהפרשה נחקרה בין החשודים המרכזיים, אבל וינשטיין החליט שלא לקבל את ההמלצה הזאת. כל זה נעלם, באורח פלא, משיקולי הוועדה הציבורית שבחנה את כשירותו של מנדלבליט לכהן כיועץ המשפטי לממשלה - אבל בזה לא תמה הפרשה. מנדלבליט ממשיך להיות רדוף על-ידי ספיחיה - וזה גורם לו, מן הסתם, לראות שיש רק צד אחד במפה הפוליטית שאיתו כדאי לשמור על יחסים קורקטיים. מוקדי הכוח שבהם מחזיק השמאל, בתקשורת, בעיקר, אבל לא רק שם, שכנעו את מנדלבליט שהוא צריך לשמור את נפשו מפני זעמם. כלומר, שמוטב לו "להיות בסדר" עם כל אלה שקובעים, להערכתו, את דעת הקהל, אם ברצונו להגיע למחוז חפצו: הלוא הוא בית המשפט העליון. הוא כבר למד מן העבר שגם יועצים משפטיים כושלים, כאלה שסגרו תיקים רק כדי שהאג'נדה הפוליטית של החשוד לא תתפוגג באוויר הצח, כמו מני מזוז, למשל, יכולים להשיג את מבוקשם - ובלבד שהם פועלים על-פי קודים שמכתיבים להם מוליכים מרכזיים בדעת הקהל. ואגב, גם רוני אלשיך למד מהר מאוד שאין טעם, אם הוא מבקש לשרוד, להילחם על נורמות שהוא, אולי, האמין בהם בתחילת הדרך. עד מהרה הוא התיישר עם מה שהכתיבו לו במערכות התקשורת. והתמורה לא איחרה לבוא. עיתונאים בכירים החלו ללטף את האגו שלו, מה שהוביל אותו, לטעמי, לסטות מדרך הישר הציבורית. רק בשלב מאוד מאוחר הוא הבין שהוא הולך בדרך חתחתים ושהיא מובילה אותו אל שום מקום. אינני יודע מתי מנדלבליט יבין את זה - אבל כרגע זה נראה רע מאוד. הוא פשוט החליט, להערכתי, שיש בפניו רק דרך אחת שיכולה, אולי, להוביל אותו אל המטרה שהוא כה נכסף אליה: פגיעה ביכולתו של הימין לנצח בקלפי. זה לא יצלח, ככל שזה נראה כעת, אבל מנדלבליט לא יניח לדרכו החדשה. לאחר שהוא פרסם באורח שערורייתי את מסקנותיו בתיקי החקירה של ראש הממשלה, הוא מנסה כעת לפגוע, ישירות, ביכולת של מפלגות הימין לזכות בבחירות, בכך שהוא מבקש לפסול את מיכאל בן ארי מלרוץ ברשימה של איחוד מפלגות הימין. משום מה, העיקרון המקובל על הכול, שחופש הביטוי הוא ערך שאין לפגוע בו במשטר דמוקרטי, אלא במקרים קיצוניים במיוחד, נשתכח כליל מליבו והוא חיווה את דעתו שיש לפסול את בן ארי בגלל אמירותיו. פסילה כזאת יכולה, כמובן, לפרק את כל המרקם העדין של איחוד מפלגות הימין. אבל בכך לא תמו עלילותיו של מדלבליט בימים אלה. הוא גם התיר למשטרה לפרסם את המלצותיה בעניינו של דוד ביטן. העובדה שביטן אינו יכול להגיב לחשדות שפורסמו בהרחבה נגדו - אגב, כמו גם בנימין נתניהו - רק החמירה את הפגיעה בו ובגוש הימין כולו. בכך, כנראה, שרף מנדלבליט לגמרי את הגשרים שיכולים היו להחזירו, אולי, לדרך שראוי היה שילך בה. זה כבר לא יקרה, מן הסתם, ומנדלבליט ימשיך בדרך שבה הוא בחר. לי, על כל פנים, ברור כבר עכשיו שמנדלבליט הולך במסלול עקלקל. יהודה וינשטיין כבר עמד כל אישיותו - אבל בכך לא סגי. בקרוב מאוד יתפרסמו חקירותיו במשטרה ב"פרשת הרפז" - ואולי גם קלטות מן החקירה - ואז לא תהיה ברירה אלא להראות ליועץ המשפטי לממשלה את הדלת לפרישה מוקדמת.