מחשבות חוקרות את עצמן במילים. במה שטמון בהן בגלוי, במה שחבוי בהן במסתרים. במה הן אומרות זו לזו. היכולות להיות נרדפות ושונות בעת ובעונה אחת. בציות שלהן לתבונה. בספקות, אם יש, שהן מוסיפות לאמת העושה אותן למה שהן.
ויש מחשבות החוקרות את עצמן לא במילים אלא במראות. רעב איננו דובר אליהן אלא אם כן אדמה צחיחה וסדוקת בצורות ריקה מאיכר נפרשת לעיניהם בדרך לעיר של צללים. הן לומדות להבין מה היא שנאה במצעדי ראווה הולמים. ומה אהבה בפני זקנה שמצאה פתאום אח זקן אובד. הן חוקרות מה שהעין רואה ולומדות מכל המראות להבין כי כל העולם הנודע הוא אין סוף תמונות של דברים ותמונות של רוחות ותמונות ל של שמים ותמונות של תהום ומכל התמונות הן רואות תמונה אחת גדולה שתמיד מתהווה אבל היא אחת, שלהם.
ויש מחשבות שחוקרות את עצמן על-פי מה שהיה, על-פי מה שקרה בצמתים בהם חרדה פוגשת את התקווה או את ייאושה, על-פי מה שעשו בני האדם זה לזה ועל מה ולמה, ועד מה לרועץ או לאחווה מפתיעה, על-פי מלחמות הזויות כמו כל הסיבות שהביאו אותן לעולם, וגם על-פי סיפון בו עומדים זה מול זה ניצים ואומרים נגדה נא כל עמי מתבל שלום מצדיעים לעין השמשות למחר. ועל-פי המקום בו חוו ראשונה בליל של לילך ריחני אהבה.
והכל במילים. והבל במראות והכל במה שהיה. מחשבות נוטלות חכמתן מן הכל אבל לא באותה מידה. יש יותר במילים. יש יותר במראות. יש יותר במה שהיה. ויש, כמותי גם במה שיהיה. כך אומרות לי מילים. כך אראה במראות, כך אשמע ממה שהיה. כך אקווה למה שיהיה.
