ב-8 מרץ, מלאו 50 שנה לתחילתה הפורמלית של "מלחמת ההתשה" בחזית המצרית. נאצר, שליט מצרים, הוא זה שנתן למלחמה הזאת את השם הזה . מטרתה הייתה להקיז את דמנו עד שנסכים לסגת, לפחות מתעלת סואץ. היא הסתיימה, בתיווך אמריקני, בהפסקת אש אחרי כשנה וחצי בחצות 7-8 אוגוסט 1970. הארוכה במלחמות ישראל, הנשכחת ביותר, ואולי מהקשות ביותר שידע צה"ל. 367 הרוגים היו לנו, כ-1,000 פצועים, ו-15 מטוסים אבדו לנו. המשק האזרחי שלנו כמעט ולא נפגע. אצל המצרים הכלכלה נהרסה, כל ערי תעלת סואץ נהרסו ועשרות אלפים נהרגו.
בפרספקטיבה של 50 שנה אני רוצה להעלות 4 נקודות מרכזיות ממלחמה זאת שכוחן יפה לימים אלו.
האחת, ההתשה כצורת לחימה שהערבים נוקטים בה. במרץ שנה שעברה פתח החמאס במלחמת התשה מול ישובי עוטף עזה וצה"ל שעל גדר הגבול. הוא ממשיך בה, בדרכים שונות גם עכשיו. במה היא שונה מזו שהייתה "באפריקה" על גדות תעלת סואץ? אז ושם לא הייתה מעורבת אוכלוסייה אזרחית ישראלית, רק צה"ל; הכוח היבשתי של צה"ל היה קטן, מול ההיקף הגדול של הצבא המצרי שמולו, והוא היה ממש ננסי מול שפעת הארטילריה המצרית. צה"ל גם יזם כל הזמן, בין השאר, מבצעים יבשתיים גדולים כקטנים, רועשים כשקטים, על-מנת לנסות ולהביא להפסקת אש מצרית או לצמצמה.
היו אלו מבצעים שדומני כי כיום הדור הצעיר היה חושב שהם לקוחים מסרטי הפנטזיה. ועכשיו, האוכלוסייה האזרחית שלנו נתונה להתשה וצה"ל צריך למנוע מהחמאס להתיש אותה, כמו שצריך למנוע ממנו לחדור למדינת ישראל; צה"ל הפעם הוא הענק, והחמאס הוא כחגב לעומתו; וצה"ל הענק הזה לא יוזם, ומשאיר כל הזמן את היוזמה בידי החמאס; אפס מבצעים בניסיון להפסיק את ההתשה. ב-1969-1970 היה צורך להסביר לחיילים מדוע הם נהרגים הרחק מהבית, אי-שם "באפריקה"; כיום צריך להסביר לאוכלוסיית עוטף עזה מדוע אנשיה הם "הגיבורים".
השנייה, הרוסים. לפני 50 שנה ברית המועצות הייתה אויב מר שלנו. במשך כ-5 חודשים צה"ל נלחם נגד כוחות צבא של מעצמת על, נגד הטכנולוגיה שלה המופעלת על-ידי אנשי הצבא שלה. כ-25 סוללות של טילי קרקע-אוויר חדישים (שלמערב לא היה ידע וטכנולוגיה ותורת קרב נגדם) נלחמו נגד חיל-האוויר שלנו, ו"כופפו את כנפיו". וכל אותו זמן ארה"ב, הידידה שלנו מול ברה"מ, סירבה לספק לנו מטוסי פאנטום. רק "להשלים אבידות" מטוסים שלנו היא הייתה מוכנה, ובתנאים מדיניים משלה. היו אלו זמנים קשים. והיום, במקום ברה"מ הקומוניסטית הענקית, ישנה רוסיה של פוטין, והיא אינה אויב שלנו. יודעת להעריך היטב את הכוח שלנו, היכולות שלנו והנחישות שלנו. ואולי החשוב מכל: ארה"ב, מעצמת העל היחידה כיום בעולם, היא בעלת הברית האסטרטגית שלנו, הימים בהם סירבה לספק לנו מטוסים מתקדמים נראים עכשיו כלקוחים מעולם האגדות. אכן, הזמנים משתנים.
השלישית, זרעי תעשיית ההזנק הישראלית, שמקורם ביחידות הטכנולוגיה של חיל המודיעין, התפתחו במלחמת ההתשה לפני 50 שנה. היה צורך חיוני, ממש קיומי, להתמודד מול טכנולוגית העילית של מעצמת העל הקומוניסטית; המוח היצירתי היהודי מצא כאן את ביטויו המעשי.
הרביעית, ולהבדיל, זרעי הכישלון המודיעיני במלחמת יום הכיפורים, ובמרכזם "הקונספציה" הידועה, נזרעו כבר בהתשה. הקונספציה המקובעת, עד הרגע האחרון, הייתה: "ברה"מ לא תשלח כוחות צבא משלה למצרים"! אבל, היא כן שלחה! וכל מילה נוספת לגבי לקח עתידי היא מיותרת!
