ראוי לפתוח בקוריוז משעשע שהתפתח באיטיות כתא סרטני עמום לפני אלפי שנים, במעמד הר-סיני, ומחזיק מעמד גם היום. 'שרת החינוך לשעבר' היא שאמרה, כמחנכת הדור, כי ספר יהושע שנוא עליה במיוחד בגלל הכיבוש ויש להוציא אותו לאלתר מתוכנית הלימודים של מדינת ישראל המודרנית והנאורה... דוש, כידוע לנו, החרה והוסיף בבת צחוק, 'סליחה שניצחנו...'. אני בעד להוציא את יהושע הפרוע מקברו – שיתנצל בפומבי. זה מה שמדינה עושה לדת.
אני בעד הפרדת דת מהמדינה - לחלוטין. גם אני בעד צמצום כוחה, השפעתה והקרנתה של המדינה על האזרח המוקטן. גם לדעתי יש להרחיק את המדינה מהדת לסירוגין ולחלופין עד כדי דחיקתה של המדינה לאיגלו במרחבי הקוטב המצפוני... אבל ידועה אמירתם המהוססת של סרבנינו במסכת-אבות: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".
בקרב יהודים בקרבנו מעוררת תחושת 'הבושה-וכלימה' שאפפה את 'שרת החינוך לשעבר' תחושת קבס. בקרב מוסלמים מסביב – ריח כבש שעולה באפם מעורר ערגת ציד קטלנית... פה אשתדל לעקוף במרץ את 'שרת החינוך לשעבר' ולהציג, באופן פרובוקריאטיבי, את נושאי החרטה וההקאה על חטאים עתיקי היומין כחרטא-ברטא מודרנית.
מסופר על מר אנדרו הוקינס, במאי תיאטרון בריטי שגילה בגיל העמידה עובדה מרה: הוא צאצאו של סוחר עבדים מהמאה ה-16. בשנת 2006 האיש הוזמן על-ידי מוסד המארגן מסעות "לרפא את העבר" להשתתף ב'מסע-סליחה' לגמביה. הוקינס הצטרף ל-26 אנשים אחרים מצאצאי סוחרי עבדים שיצאו למצעד ברחובות בנג'ול בירת גמביה, שלשלות ברזל על ידיהם ורגליהם, רתמות עול על צווארם המשתופף.
בדרכם המיוסרת אל האצטדיון הגדול בבירה לבשו הוקינס ועמיתיו חולצות שעליהן מלים קורעות לב: "נורא מצטערים". חברי הקבוצה המלוכדת כרעו על ברכיהם לפני קהל שמנה כ-18 אלף צופים נלהבים, פרצו בבכי והתנצלו באנגלית, צרפתית, גרמנית ויידיש. רק אז שוחררו באופן חגיגי וטקסי מכבליהם בידי סגן נשיא גמביה איסטו נג'י-סאידי. מזלם שבצד הסולח נמצאו אנשים חביבים, מלאי הומור-שחור וצוהלים. נסו לתאר מה היה מתרחש – אם טקס כזה היה מתקיים על גבול סוריה-עירק, באחת מבירות דאעש?
חיים של אשמה מקרה אופייני נוסף שאירע באחת המדינות הפרוגרסיביות שבמסגרתן אנו חיים – נכפה על פוליטיקאי מהשמאל הנורווגי, שמו קרסן נורדאל הייבקן שתיאר את עצמו כפמיניסט, אנטי-גזעני והטרוסקסואל. האיש נאנס באכזריות בידי פליט סומלי. תוקפו נתפס והורשע בעזרת ממצאי דנ"א. אחרי שריצה עונש של 4.5 שנים בכלא היה האנס אמור להיות מגורש לסומליה. במאמר שפרסם הקורבן שנורבג באלימות, תיאר הייבקן את האשמה שחש לאחר מעשה. האינסטינקט הראשוני שלו היה שהוא חש 'אחראי' לכך שהאנס יוחזר לסומליה. הוא אמר, "אני הסיבה לכך שהאיש לא יהיה יותר בנורבגיה ויישלח לקראת עתיד קודר...".
כמה נפלא לחיות חיים מלאי משמעות, חיים של אשמה וחרטה בתכיפות, ללא הרף. הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר בספרו 'עריצות החרטה' הודה כי האשמה נעשתה סם מוסרי משכר במערב אירופה. אנשים יונקים את האשמה לקרבם משום שהם אוהבים לעשות זאת. במקום להיות אחראים לעצמם ולתת דין וחשבון לסובבים אותם - הם הופכים לנציגים מטעם עצמם של החיים וכל המתים, נושאי ארון ההיסטוריה ה'מחרידה' והבלעדית של האנושות, ארון 'כמעט מתים'...
אם לרעיון ההאשמה ההיסטורית יש מובן ומשמעות – הריהם כתם מורש של שותפות בפשע שעובר בירושה מדור לדור. כתם - כמו טלאי צהוב, למשל. בין הנוצרים והשומרונים היו כאלה שסברו, בשל פסוק מכתים בברית החדשה, שהיהודים כולם אחראים למותו של ישו. זה, לדעתנו, בסדר גמור. בכל מקרה אחר היה סוג כזה של הטלת אשם נתפש כבזוי, מאוס מהבחינה המוסרית הנאורה. האשמה המוטלת עתה על כתפי אירופה המערבית והחברה הישראלית נבטה רק בעשורים האחרונים. זוהי פתולוגיה ארורה ממש כמו הרעיון הנוצרי המקודש בדבר אשמתו הנצחית של היהודי. יש לנו דרך ארוכה ללכת בה...
ראיתם פעם סוחרי-נוגשי-עבדים מוסלמים וערבים מכים על חטא? ראיתם פעם ממשלה טורקית מכה על חטא רצח-עם כמו שעושים זאת להפליא באוסטרליה, קנדה ואמריקה? ראיתם פעם שבטים שחורים באפריקה (שסחרו באחיהם) – מצליפים על גופם בשבט ו/או מניפים דגל סליחה? ראיתם פעם צאצאי מונגולים מכים (את עצמם) על חטאי אבותיהם שופכי הדמים? ראיתם ממשלה מוסלמית מעמיסה על גווה מעשי זוועה שחוללו אבותיה באנדלוסיה וברחבי האימפריה שכבשו אבותיה? גם לא תראו. מה שתראו – את הגברת 'שרת חינוך לשעבר', חברותיה וחבריה בכל המערב התרבותי, נאורים, צחים וזכים ככל שיהיו (כמו גם גברת מרקל) – מניפים בשם כולנו, המתים והחיים, את נס החרטה הקיבוצית.
ועוד קוריוז משעשע. בעת שיחות השלום של אוסלו הגיעה למשרדו של היו"ר ערפאת, רוצח אנטישמי-בינלאומי, מאותרג ומשודרג על-ידי רבין וממשלתו, משלחת מאמריקה. מה הם עושים פה דווקא עכשיו? שאל עיתונאי צמרת את ערפאת כשהודיעו לו על המשלחת שבפתח? אהה, הסביר הרוצח המדופלם, גם הם באים להתנצל על מסעי הצלב...
המקרה של תרבות המערב השופטת את עצמה רק לפי רגעי השפל של אבותיה ואת כל האחרים, השונים והמשונים, רק לפי תועפות רגעי השיא הבודדים - הוא תופעה שכובשת את העולם וכבר סימנה, בראשית המאה, את התפשטות ההגירה המוסלמית הכבירה המאיימת להטביע את אירופה וסביבתה היהודית.
- נרשם בעקבות בספרו של דאגלס מאריי – המוות המוזר של אירופה.
