חוק הספאם, האוסר על העברת פרסומות בדוא"ל או בטלפון ללא הסכמת המקבל, אינו חל על מסרים פוליטיים. התוצאה היא, שרבים מאיתנו מופצצים במסרים לקראת הבחירות הקרובות - בלא שיש לנו אפשרות להסיר את עצמנו מרשימות התפוצה, שספק אם אי-פעם הצטרפנו אליהן מרצוננו.
המפלגות סבורות, כי בכך שהן פטרו את עצמן מחוק הספאם, מותר להן לעשות ככול העולה על רוחן. לא כך. הנחת העבודה הבסיסית של עקרון החוקיות היא, כי על הרשות חל איסור לעשות דבר, למעט את שהותר לה בדין. שלוות נפשו של אדם היא פרטיותו וכבודו, ולרשות אסור לפגוע בערכים הללו בלא היתר בדין. אזרחי המדינה זכאים לפרטיות ושלווה בביתם, ביתו של אדם הוא מבצרו והטלפון הנייד שלו הוא חלק מכך.
סביר להניח, שרוב אזרחי המדינה אינם רוצים לקבל מסרונים של תעמולת בחירות בשעה לא שגרתית, בכמות סיטונאית ואולי בכלל. מבחינת האזרח, אין זה משנה שכל מפלגה שולחת רק קצת מסרונים, שכן כל המפלגות הן משפחה אחת גדולה שבחרה להטרידו.
בכדי להתמודד עם תופעה פסולה זו, ניתן לשקול שימוש בסעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים): "המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים". מהי הטרדת האחר? "בלשון פשוטה, דומה כי הטרדה היא יצירת אי-נוחות, המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול, והתעסקות בנשוא ההטרדה" (השופט
אליקים רובינשטיין, רע"פ 10462/03).
יטען הטוען, כי עסקינן בביטויים פוליטיים בתקופה קצרה יחסית, אגב אירוע מרכזי בהתנהלותה הדמוקרטית של המדינה, וככזה יש להגן עליו מכוחו של
חופש הביטוי ועוד. על כך ניתן להשיב בציטוט נוסף מאותו פסק דין: "אין הטרדת הזולת בטלפון או בפקסימיליה ביטוי לחופש ביטוי. אין ביישומה של הגבלה על כך כדי לכלוא את הרוח. יש בה כדי לשמור על שפיות אנושית ועל סדרי חברה בסיסיים תקינים. כשם שזכותו של אדם להיות מוגן פיסית, זכותו להיות גם מוגן נפשית; ביתו הוא מבצרו - והטלפון הוא שלוחת ביתו".
קיימים מספיק אמצעי פרסום מודרניים, אשר משרתים היטב את חופש הביטוי ועם זאת אינם פוגעים בפרטיותנו ובמעוז מבצרנו. הגיעה העת להסדיר מצב זה, כמו גם לחייב את המפרסם/השולח להציג מידע מלא אודותיו, לרבות פרטיו שיאפשרו לאזרח להחליט כיצד להגיב על ההטרדות. לתשומת ליבו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית,
חנן מלצר, והגורמים הרלוונטיים האחרים - ולו רק משום שאנחנו גם הבוחרים.