על חלונות שפתח המלך שלמה בבית מקדש שבנה אומר הכתוב:
"וַיַּ֣עַשׂ לַבָּ֔יִת חַלּוֹנֵ֖י שְׁקֻפִ֥ים אֲטֻמִֽים" (מלכים א', ו',ד'). כיוון שאטום אינו שקוף ושקוף אינו אטום, הובנה הארכיטקטורה של חלונות ההיכל לא על-פי הזגוגיות, אלא על-פי השיפוע בין הפתח המוליך מן החוץ אל פנים הבית ומפנים הבית אל צדו החיצוני. אבל הכתוב לא אומר מה היה רחב יותר, הפתח ממנו נכנס האור אל הפנים או אולי פתח זה היה צר יותר מן הפתח הפנימי.
בעל תרגום אונקלוס, פרשן על-פי מסורות קדומות, מפרש
"פתיחן מלגיו וסתימן מלברא"כלומר הפתח הפנימי היה רחב, החיצוני צר. אל עומתו, בדברי רבותינו, גם הם על-פי מסורות קדומות מתפרשים הפכם של הדברים,
"שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים", קרי, הפתח הפנימי היה צר, החיצוני רחב, והפרשן רבי דוד קמחי מבהיר
"הפך מנהג העולם, לומר שאינו צריך לאור העולם".
יש בשתי המסורות האלה שתי הבנות שונות של מקדש. מסורת אונקלוס רואה את האומה כאומה שמשכנה סופג את אור העולם כולו מכל חוץ, ומקדש אותו בפנים. כל שיצר מי שאמר
'יהי אור', יפי הבריאה האילנות, הזריחות, השקיעות, גוני הדעות, חידות החוכמות, בא בפתח רחב ההולך וצר אל תוך המשכן ובו מתקדש גרעינו של עולם רב פנים, והאמונה בטוב ובישר שירדו בלוחות הברית מן השמים היא אמונת עם, והיא אוניברסלית. נועזת. מה רבו מעשיך ה'!
מסורת רבותינו נשענת על תעודה אחרת. הבית אינו צריך לאור עולם, אבל העולם צריך לאור הבית. הטוב והישר שירדו בסיני באש מאירה, מקרין החוצה. התכלית היא תיקון עולם. הערך הוא בהשפעת הצדק והמשפט והמידות הרוצעות את בן החורין למעשה הנכון על-פי הצו עליון נכון. ערכו של המקדש נמדד על-פי מה שיוצא ממנו, לא על-פי מה שבא אליו. אל יבא איש לראות חצריי אם אינו רואה מה הוא מקרין בטרם יבא. כך הנבואה של נביאי ישראל.
שתי המסורות לנות זו בצד זו. שתיהן חוצות את הפרקים הארוכים של חיי האומה בעידנים של ניסיונות ושל תמורות, של פזורה, ושל ברוך השם קיבוץ גלויות. שתיהן דברי אלוהים חיים, ובלבד שיש חלונות, ובלבד שדרך הארץ לכל השקפה - פנימה החוצה - חוצה פנימה, עושה לנו משכן.
