צריך לחזור לחוג הקרוב, לחדרים בהם יושבים אנשים פנים אל פנים, עיניים מול עיניים, לכל היותר לספסלי אמפיתיאטרון, או אפילו למרחב של כיכר תחומה, ולדבר אל אנשים ששומעים אותך ולשמוע מה שהם אומרים לך, ולהקשיב למה שאינם אומרים, ולהתאפק מאמור מה שאסור לו להישמע, כדי לשמור על אמת, בגדרות, שקיומה קשור תמיד בתקשורת בין איש לרעהו.
מה שקורה היום, כשאפשר לצייץ בלחיצת כפתור אל המונים אין מספר כדי להגיד, לא כדי לדבר, להכריז בלי לשוחח, לרסס בלי לקלוע, משגע את האמת, ובתוך העיסה בה נילושה מה שקוראים דעת הקהל המודר בעצם מכל שיח, הופכים השקרים לשמרים ותופחים, ואי-אפשר יותר לפרוס שום אמת בלי לחשוד בה שהיא שקר גמור, ושום שקר בלי לטעום בו טעם של אמת לאמיתה, והכל מאמינים באמונה שלימה כי אי-אפשר להאמין לשום דבר, או גרוע מזה שאפשר להאמין לכל דבר.
ואז באים גם הסוקרים, וסוקרים את בשרינו במסרקות סתרים ומורטים השערות, ושורטים אשליות, ומקיזים חרדות, ומערים תקוות, ואיש אינו מדבר כמובן יותר עם מי ששאלו אותו מה דעתו האישית שלו, כי כל הדעות קובצו לדעה אחת שלא הייתה ולא נבראה, כי אחר הכל, גם הנשאל, לא היה מלכתחילה ולא נברא אלא כיחידה מופשטת בתוך אלגוריתם.
אם לא נחזור לחדרים, תימס האמת כולה והארץ תוצף בשקר פושר ובוחרים ונבחרים יחדיו לא ימצאו עוד רגליהם וידיהם וישוטו צפופים ודבוקים אלה באלה ולא יידעו עוד מה אכפת ומה כבר מזמן לא.
