השבת מתחילים את ספר ויקרא בפסוק: [א] וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ולכאורה, מספיק היה לכתוב "וידבר ה' אל משה מאוהל מועד לאמר" מה מוסיפה לנו הקריאה? מסביר רש"י שבפסוק הזה התורה מלמדת אותנו על טיב הקשר בין ה' ובין משה באופן כללי, כי לא רק כאן, אלא: לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה. ורש"י ממשיך ומפרש: אבל לנביאי האומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר "וַיִּקָּר אלקים אל בלעם". לאורך כל הדרך משה מייצג את עם ישראל, זו מהותו כידוע. עד כדי כך ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה" (רש"י לבמדבר כא, כא). מכאן שחיבתו של ה' למשה היא היא חיבתו לנו, לבני ישראל.
הזהות הזאת בין משה ובני ישראל רמוזה די ברור בפרשה שקראנו לפני כשלושה שבועות, פרשת 'כי תשא'. כאשר ה' מודיע למשה שבני ישראל עשו את העגל, הוא פותח את דבריו במלים "לך רד". (ברכות לב/א): מאי לך רד? אמר רבי אלעזר: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי? אומנם מצד עצמך אתה אדם נעלה, אבל לא זו הסיבה לקשר המיוחד שלי איתך, הסיבה היא עם ישראל והעובדה שאתה מייצג אותם, ואם הם התנתקו ממני - הקשר המיוחד שלי איתך, מתייתר. והאהבה הזאת של ה' אותנו נרמזת דווקא בפסוק הראשון של ספר ויקרא שהתוכן שלו כידוע הוא הקרבנות השונים שיהודים אמורים להקריב.
הקרבנות נועדו לכפר על מי שחטא, אלא שהרעיון הזה אינו מובן מאליו. המדרש (ילקוט שמעוני) אומר: שאלו לחכמה חוטא, מה עונשו? אמרה להם (משלי יג, כא) חֲטָּאים תְּרַדֵּף רעה, שאלו לנבואה חוטא, מה עונשו? אמרה להם (יחזקאל יח, ד) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא, מה עונשו? א"ל "יביא אשם ויתכפר לו". מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שהחכמה מתייחסת לזיקה שבין המצוות לחיי האדם; החטא לנפש הוא כמו רעל לגוף והתוצאה בהתאם. הנבואה עניינה הוא הקשר בין הנברא לבורא המהווה ומחיה אותו, החטא מנתק את הקשר הזה ואין חיים. אבל התורה היא מעל החכמה ומעל הנבואה, היא הרצון העליון, והיא אומרת שהחטא בא מהחלק הבהמי שבאדם וקרבן בהמה יכפר עליו.
למחות את זכר עמלק כתוב בספרים הקדושים שבכל יהודי יש ניצוץ משה רבנו. לכן מוצאים בתלמוד שחכמים מכנים זה את זה 'משה' כהבעת הערכה לסברה שהעלו. ויש לומר שמכאן גם הכינוי "מושק'ה" בפי הגויים ליהודים באשר הם, מושק'ה של פריץ פלוני וכדומה. כי בעיניהם כל היהודים אותו דבר, והרי ברוחניות כולנו מתייחסים למשה. אז החיבה שמפגין ה' כלפי משה בקריאה אליו היא אותה חיבה שהוא מפגין כלפי כל יהודי באשר הוא. שעל כן אנו פותחים את היום באמירת "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה..." שזה ביטוי של חיבה. והנה בשבת זו, בסיום הקריאה בתורה את פרשת ויקרא הפותחת בביטוי החיבה של ה' למשה ולנו, אנחנו מוציאים ספר תורה שני וקוראים על החובה שלנו לשנוא את עמלק.
את תזכורת השנאה הזאת אנחנו קוראים בכל שנה בשבת שלפני פורים (דברים כה): [יז] זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. ...תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. וזה לכאורה מוזר, כי התורה מצווה אותנו שלא לשנוא את המצרים למשל. למרות כל מה שעשו לנו, שיעבוד בעבודת פרך, השלכת תינוקות לַיְאוֹר ועוד צרות, לא שונאים ואסור לשנוא אותם. וכך גם ביחס לבבלים שהחריבו את בית המקדש הראשון, לרומאים שהחריבו את השני, למבצעי הפוגרומים לדורותיהם ולעמי האינקויזיציה והנאציזם; עם ישראל התגבר, הפך דף והמשיך הלאה. רק את עמלק שונאים וחייבים להמשיך לשנוא עד למחייתו המוחלטת. במה זכה עמלק ליחס המיוחד הזה?
כך מתארת התורה את הפגיעה שלו בנו: [יח] אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים. כל הרשעים שפגעו בנו לאורך הדורות עשו זאת תחת איזה רעיון או אינטרס, לעמלק לא הייתה שום סיבה וגם לא ציפה להרוויח משהו. הוא פגע בנו לשם הפגיעה. פגיעה בלי סיבה ובלי אינטרס, רק שלא נהיה. עצם קיומנו הפריע את מנוחתו. כי עצם הקיום שלנו, ביחוד אחרי יציאת מצרים, מהווה הכרזה שיש מנהיג עליון לעולם ויש עם שנבחר לייצג אותו. עמלק ניסה להוכיח את ההפך, לא כדי לתפוס את מקומנו, אלא כדי שלא יהיה עם כזה. ולזה אין מחילה. עמלק כעם אינו קיים היום אבל זה הרעיוני קיים וממשיך בדרכו. נתחבר לזהותנו כיהודים ובכך נמחה אותו סופית.
