על תקשורת "חוקרת" ועל פתולוגיה

איתמר לוין דיווח כאן (12.3.19), תחת הכותרת "המשטרה מכתיבה את הבדיקות הפתולוגיות", על דברים שנאמרו יום קודם לכן על-ידי ד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית, בכינוס של לשכת עורכי הדין. למרות חומרתם, תוכן הדברים לא זכה לדיון ציבורי של ממש. בין השאר ציטט לוין מפי קוגל ש"קיימת הטיה תת-הכרתית כלפי התביעה והמשטרה, כי איתם אנחנו עובדים". קוגל אף הסביר את דבריו: "אנחנו עובדים רק עם התביעה והמשטרה. אני מכיר את התובע, אני שומע מה שהוא אומר לי, אנחנו חברים. בבית המשפט הסניגור תוקף אותי ואני שונא אותו; התובע מגן עלי ואני אוהב אותו. אז, בלי שאני רוצה, נוצרת הטיה תת-הכרתית". בין השאר אמר קוגל שהוא "מקווה שיוחלט שאיש המקצוע הוא שיקבע מה לבדוק", בניגוד למצב הנוכחי שבו התביעה והמשטרה הן שקובעות מה לבדוק, והוא תהה: "אילו האיש היה חי והיית מביא אותו לבית-חולים, גם אז היית אומר לרופא מה לבדוק"? כאשר כך מעיד הנחתום על עיסתו, הדברים נשמעים חמורים ביותר, ונוצרת תחושת אי-אמון כלפי ממצאי הבדיקה הפתולוגית הנחקרים על-פי הכתבה של התביעה והמשטרה. הקורא הרגיש ייזכר בוודאי באירועי ליל ה-4 בנובמבר 1995, הלילה שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ובממצאי הבדיקה הפתולוגית שלא הובאו עד עצם היום הזה לידיעת הציבור, מה שהותיר את הרושם שמדובר בגילוי טפח ובכיסוי טפחיים, עד כדי חשש לטיוח. כאשר אמון הציבור בפרקליטות ובמערכת אכיפת החוק הולך ונשחק, בראש ובראשונה כתוצאה מתפקודן של מערכות אלה עצמן, מן הראוי שיוסרו החיסיון והאיפול שהוטלו על מה שקרה באותו לילה. לא מדובר במצב של "חוסר עניין לציבור". אדרבה, לציבור יש עניין והכרח לדעת מה העלתה בדיקה זו. לא מיותר לציין את התקשורת "החוקרת" המתיימרת להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אבל "התחקירנים" שלה עוסקים בזוטות וברכילויות במקום בחשיפת הממצאים של אותו לילה, שאותם חייב הציבור לדעת.