הבעיה איננה במה שאמרה
רותם סלע, אלא בבלבול המושגים שהשתקף מהדברים, האווירה בה נאמרו והסיבה שהביאה אותה לאומרם כך. לא היה בדבריה כדי לתרום ל"שיח הזכויות", אבל הייתה בהם התרסה בוטה נגד הזרם הפוליטי שאינו אהוב עליה ובעד הזרם בו היא תומכת. הדברים הוגברו והועצמו, לפחות מבחינת תפוצתם, על-ידי התקשורת, בדיוק מאותה סיבה. תגובת ראש הממשלה נבעה מהצורך לאזן את התוכן שהיה חד-צדדי ושטחי, אולם סיפק להם אמפליפיקציה דיספרופורציונית לערכם. מכאן התגלגלו הדברים לראש חוצות, כאשר מעט מאוד התייחסויות עוסקות במהות ומרביתן בפיקנטרייה. התמונה הקשה ביותר העולה מהאירוע היא השטחיות וחוסר הידע וההבנה של מרבית המתדיינים, בנושא מהותי ועקרוני מהדרגה הראשונה.
עובדות אלה מצביעות שמשהו יסודי מאוד כנראה לקוי במערכת החינוך של ישראל, בבתי-הספר ובתודעה הציבורית המשפחתית והאזרחית הכללית כמו גם בהבנה הציבורית את חשיבותה של מערכת בחירות עניינית לדמוקרטיה בריאה. השיח המתנהל עתה סביב התבטאויותיהם של ידוענים או ידועניות כרותם סלע,
גל גדות ויעל אבוקסיס, מצביע על אחת משלוש אפשרויות: בורות ביחס לשאלה מהן זכויות לאום, נתק של הדוברים מזהותם הלאומית, אינפנטיליות ההופכת כל נושא לאמצעי מזדמן לצבירת פרסום אישי באמצעי התקשורת ההמוניים ואולי כל השלוש יחד.
כל אפשרות מהנ"ל מצביעה על לקונה בעיצוב המרכיב האזרחי של אישיות הדוברים. מהותה של
זכות לאום לריבונות, הייתה אחד מהיסודות המרכזיים בעיצוב הציונות שחוללה את מדינת-ישראל. מקורה
בתודעת זכות ההגדרה העצמית השווה לכל העמים, שהתעצמה במחצית הראשונה של המאה ה-19 וחוללה את "אביב העמים" באירופה. מתוקף זכות זו פעלה הציונות - תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי - להחזרתו למולדתו ההיסטורית וליישובו מחדש בה;
משימה שטרם הושלמה. עוד לפני שהתברר שבריטניה הגדולה מועלת בהתחייבותה להקים בית לאומי יהודי בארץ-ישראל, התחייבות שבזכותה קיבלה את המנדט על ארץ-ישראל רבתי (על שתי גדות הירדן) - הייתה הציונות מוכנה להשלים עם חלוקת הארץ, לשם מתן פתרון מדיני של שלום גם לערביי המקום.
הערבים היו אלה שסירבו לכך, הכריזו מלחמה על היישוב וחייבים עתה לשאת בתוצאות הפסדם במלחמה זו. נתק לוגי או אמוציונלי מזהות לאומית קונקרטית, הופכת את האדם הלוקה לחסר זהות לאומית בפועל. לעיתים, נהוג לכנות זאת, בכדי ליפות את התמונה הסוציופטית הנשקפת מנתק זה: "אזרח העולם". מדובר כמובן במושג תאורטי וערטילאי, שאין לו משמעות אופרטיבית,
משום שאין גורם בעולם שיש לו סמכות להעניק אזרחות ממין זה. אזרחי העולם הם אינדיבידואלים מנותקים חברתית, שכל קיומם נעוץ באגוצנטריות אישית או בגחמות מזדמנות וזמניות כלפי זולתם.
פופולריות סקטוראלית התנהגות אינפנטילית, היא ביטוי "מכובס" להתנהגות אגואיסטית וחסרת אחריות. אצל ילדים נובע הדבר מרמת התפתחותם השכלית והמושגית, מתפיסתם המוגבלת את מורכבות העולם ומחוסר ניסיון או יכולת הפשטה של מצבים מורכבים, הקושרים אותם לסביבתם ואת מעשיהם לתוצאה שהם מחוללים. מי שרואים בגחמה - שעיקרה חבלה מכוונת או התרסה חסרת אחריות כלפי ערכים חברתיים המשותפים לקבוצות גדולות מאוד בחברה אליה הם מנסים להשתייך - הזדמנות לקנות לעצמם רגע של פרסום תקשורתי או פופולריות סקטוריאלית -
אינם נראים בעיני כבוגרים בנפשם.
אלה ששמים בסל אחד את סוגיית היחסים בין מדינה יהודית לאזרחיה היהודיים ולאזרחים אחרים שלה, אינו מבין את הסוגיה הנקראת מדינת לאום, או
כופר בזכותו של כל עם למדינת לאום משלו. העובדה שבין מדינת ישראל לקבוצה הערבית המכנה עצמה פלשתינים, קיים ויכוח על טריטוריה בתחומי ארץ-ישראל רבתי, מחייבת התבטאות זהירה בשאלות אלה והבנה מצויינת במה עסקינן. הרואים עצמם ישראלים נאמנים למדינת ישראל - כפי שזו הגדירה עצמה במגילת העצמאות וחזרה ואשררה את הדברים בחוק הלאום - אינו יכולים להחזיק את המקל בשני קצותיו:
אם אינך מקבל במודע את המדינה כהגדרתה, אינך ראוי להיות אזרח בה. זהו למעשה שורש הוויכוח, שבעבר ברחו ישראלים רבים ממנו מחוסר הבנה או מחוסר עוז רוח. הגשמת הציונות בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אינה מעניקה לאזרחים זכויות בלבד, היא מטילה עליהם חובות רציניים לא פחות;
בראש וראשונה חובת הנאמנות. זכות ההתגוננות העצמית מעניקה לדמוקרטיה את האישור לראות בכל מי שכופר בזכות ההגדרה העצמית אויב בפוטנציה; ובמי שפועל לפגוע ביכולתה לממש ולשמר זכות זו - אויב בפועל. בריחה ממשמעות העמדות הללו אינה משנה אותן, אלא את הזיקה והקשר בין הבורח למסגרת שאימצה אותן כדרכה וכחלק מזהותה.
נראה שישראל שגתה בעבר כאשר העניקה ליהודים וללא יהודים אזרחות, מבלי לחייב אותם, כפי שנהוג הדבר בארה"ב, קנדה, הולנד, אוסטרליה, ני-זילנד ומדינות נוספות
1 - כל מדינה ושיטתה - להישבע שבועת-אמונים למסגרת הפוליטית-לאומית שאת אזרחותה הם מבקשים. לדעתי, אין די בכך שאדם נולד בטריטוריה מסוימת בכדי לזכות באזרחות, משום שהדבר אינו הופך אותו בעליל לבעלים של טריטוריה זו.
המסגרת המדינית היא המוסמכת לעשות זאת. אם אין בעלים לטריטוריה, אפשר שבמשך הזמן יהפוך מי שעשה עליה מאז ומתמיד גם לבעליה. בסופו של יום, הקביעות החברתיות לגבי הקשר בין אדם לטריטוריה הן הבסיס היחיד להכרה בין-חברתית רחבה יותר בעובדה זו. שכן אין רשות עולמית שבסמכותה לכפות עליהם גישה אחרת אלא אם הצדדים לוויכוח מסכימים לקבל את הכרעותיה של רשות מוסכמת, או נאלצים לקבלה מתוקף השימוש בכוח.
משאל עם מותר להיות חלוקים פוליטית בנושאים רבים ושונים. מותר לחתור לשינויים, שאותם ניתן להשיג באמצעות מנגנוני קבה"ח דמוקרטיים. אבל מרגע שמחליטים לכפור במסגרת הסמכות המשליטה סדר בחיים המשותפים, אין יותר בסיס לשותפות. בוויכוח בין יחיד לחברה, לרבות חברה דמוקרטית, היחיד הוא זה שיאלץ לוותר ולסגת;
האזרח שאינו מכיר במדינה שבאזרחותה הוא מחזיק מרצון, מאבד את אזרחותו ואת זכויותיו. העובדה שיהודים וערבים רבים למדי בישראל אינם מבינים את שורשי מערכת היחסים במסגרתה הם מבקשים להקים ולקיים חיים משותפים,
מעידה על כישלון חינוכי עמוק. הדרך לשינוי עוברת בתיקון יסודי ומזורז של הליקויים בכל רמות החינוך, ובמקביל גם בכל רמות השיח הציבורי. ההוויה נקבעת בדמוקרטיה על-ידי המוסדות המוסמכים שלה - חוקה באמצעות משאל-עם ופרלמנט (כנסת) באמצעות בחירות. הבנת ההוויה וקבלתה אינן עניין פוליטי, אלא אבן יסוד הכרחית לחיים משותפים.
לפיכך, כאשר אני קורא דברים, בנוסח שיחסה התקשורת ל
מיקי חיימוביץ' (מס' 7 ברשימת "כחול-לבן" לכנסת), שלפיהם אם לא תדיח המפלגה את הימין מהשלטון, היא יורדת מהארץ - אני אומר לה ולכל מי שחושב כמוה: "צאתכם לשלום", ויפה שעה אחת קודם. אני אומר אותו הדבר ל
אחמד טיבי וחבריו לדעה, אם הם עדיין מבקשים להפוך את ישראל "למדינת כל אזרחיה".
