מאז ימי אוסלו העליזים לא ידע שוק האשליות פריחה שכזו. הבחירות הקרובות העלו מן האוב ושלפו מתהום הנשייה את אותה סחורת האשליות של ימי אוסלו הנוראים כאילו דבר לא קרה מאז.
בראש בורסת האשליות שלטה אז ללא עוררין מניית ה"שלום". כמיהתו האמיתית של העם היושב בציון לשקט ורוגע גרמה אז לחלק גדול ונכבד מהעם לתלות סטיקרים של "שלום" על מכוניותהם. השלטון תרם את חלקו הצנוע בשטיפת מח קומוניסטית בדמות שלטי ענק, במימון מלא של הציבור, של "רוצים שלום".
כרבע שנות מאה חלפו מאז וההתפכחות הבלתי נמנעת הצניעה בהדרגה סחורה משובחת זו עד הפיכתה היום למניית זבל של ממש. רבים וטובים מאלו שהחזיקו במניית השלום הבינו כי אשליית השלום הינה רק חלום וזרקו בכאב רב את הזבל לפח. אחרים שלא נותנים למציאות לבלבל אותם ממשיכים להחזיק במניית הזבל ומתפלאים הכיצד זה נתגמד לו "מחנה השמאל"... גם שינוי שם המנייה מ"שלום" לשמות וכינויים חסרי פשר כגון "אופק מדיני" או "הסכם מדיני" לא הועילו לה והיא המשיכה לדשדש כמניית זבל. ההנחה האווילית כי השלום תלוי בנו ובנו בלבד ("כבר יכול היה להיות שלום פה", "היו שלום עשו שלום", "הבטחתם יונה עם עלה של זית") היא ורק היא הסיבה להתרסקותה המוחלטת של מניית השלום ושל אותו מחנה שבעורמה וכחש קבע כי דרכו האווילית היא הדרך היחידה לשלום.
הציבור אינו מטומטם. יכול הוא לטעות פעם ולהסתער על מניית השלום כאוצר בלום אך כשהתמימות מתפוגגת רק מטומטם אמיתי יסבור כי הציבור יקנה שוב היום את אותה סחורה כמו סחורתה של מרץ למשל "משא-ומתן לשלום מיד". מי שהתבוסס בביצת ה"
שלום עכשיו" יודע גם יודע כי סוחרי האשליות מנסים למכור לו שוב את אותה מניית זבל. וזו תישאר כזו עד בא ימי המשיח בהם יכיר האויב הערבי בזכותו של העם היהודי לא להיות מובל כצאן לטבח שוב.
כל אשלייה היא גם הטעיה. בבחירות הקרבות יבחר איש כראות עיניו אך ישמור נפשו מסחורה ממוחזרת ועלובה שמנסים למכור לו כגון "הסכנה לדמוקרטיה" ו"שלום" עם אויבינו האכזרים. יחתור לו מר גנץ ככל חפצו ל"הסדר מדיני" (ומדוע לא לחתור לשלום?...) עם ה"פלשתינים" (ערביי עזה? ערביי יו"ש? ערביי ירדן? ערביי ישראל? או שמא ה"עם" המומצא כולו?) אך ידע הבוחר כי מילים ריקות מתוכן אלה אינן אלא תחליף עלוב לסם ה"שלום" בבורסת האשליות שאת מחיר ההתמכרות לו אנו משלמים מאז ועד היום.
