בקרוב נסב לשולחן הסדר. כעבור שבעה שבועות נציין את חג השבועות. זה הזמן להתייחס לשתי יצירות נפלאות, ששני מועדים האלו הורישו לנו: "הגדה של פסח" ו"מגילת רות".
שבעה שבועות מפרידים בין התייחדות עם הטקסט של ההגדה ובין קריאת מגילת רות. ההגדה מנתבת אותנו בנתיבי החיים מעבדות לחרות. מגילת רות מנתבת אותנו בנתיבי החיים של חברה, הנאבקת עם קשיי קיום בארצה, התמודדות עם מכת רעב תוך פתיחת צוהר לגלריה ססגונית של דמויות, שכל אחת מהן נושאת מטען ייחודי ומאד אנושי.
במגילת רות אנחנו מתוודעים למערכת יחסים בין עם ישראל ועם שכן, מערכת יחסים שיש בה קריאת תגר נגד שנאה בין עמים, הכנסת אורחים יפה של בני מואב לפליטי הרעב שיצאו מארץ כנען ותרים בניכר אחר הלחם. מעל לכל מזדקרת דמות אלמנה מואבייה מסורה, המשמשת משענת לאישה עברייה שהחיים חבטו בה. מואב המקוללת והמנואצת לדראון בספר דברים פרק כ"ג פס' 4 - "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גָּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא", אותה מואב המנואצת מתגלית במלוא עוצמתה האנושית והמוסרית במגילת רות, מואב הקולטת פליטי רעב מבית לחם יהודה.
בהגדה, אותה אנו נוהגים לחזור ולספר שנה אחר שנה ביציאת מצרים, אנחנו מקיימים את הנאמר בתורה, המצווה לנצור את זיכרון היציאה מעבדות מצרים לחיי חרות - "וּשְׁמַרְתֶּם... לְחוֹק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם" (שמ' י"ב 24), עוד טרם התרחשות השחרור מכבלי העבדות.
עושר רוחני של עם ניזון גם מזיכרונות היסטוריים וממאורעות שפקדו אותו בעברו. כחברה אנחנו מעלים זיכרונות ומנתבים אותם כסוללי דרך ליעדים אליהם אנחנו נכספים גם כיום. יש לזכור את האירוע לא רק עקב הצו התורני "וּשְׁמַרְתֶּם לְחוֹק... עַד עוֹלָם", אלא מתוך בחירה לזכור ולהזכיר, ללמוד וללמד.
כתובת אלוקית גם השנה נקרא את סיפור היציאה מעבדות לחרות כפי שעוצב במסורת דורות. אני מבקש ליחד את דברי לשני פסוקים בסיפור הנפלא, שמעכירים השנה את שולחן הסדר.
אנחנו משלבים בהגדה אמירה מספר תהילים ע"ט פס' ו' - "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בִּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ". אמירה המקבלת חיזוק לפיה "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עֲלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ". כל זה נאמר לאחר שמלאנו את הכוס של אליהו הנביא ופתיחת הדלת בתקווה שהישועה, לה אנו נכספים, תבוא ותכבד אותנו.
אני מבין ללבו של משורר תהילים, הזועק לעבר כתובת אלוקית, שישפוך חמתו על גוי שלא ידעו לנוכח מראות הרס וחורבן להם הוא עד. אני מצר, שקריאת נקם זו הפכה לחלק מריטואל דתי של סדר פסח אותו אנחנו מציינים כל שנה. נשאלת השאלה האם תמיד הופיעה אמירה המייחלת לפגיעה בכל הגויים, שלא ידעו את אלוהינו. אם כן האמירה "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ" הנהוגה בין כוס שלישית לרביעית
לא נמצאת בנוסח הראשון של סדר פסח במשנה, סדר מועד, מסכת פסחים פרק י'. ששה סדרי המשנה נחתמו על-ידי רבן יהודה הנשיא בשנת מאתים לספירה.
במשנה אנחנו קוראים "מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר...". לאמירה "שפוך חמתך על הגויים" שנהוגה בימינו אין זכר (!!!) במשנה. בספרות האמוראים, שחותמת את התלמוד כבר במאה החמישית לספירה, לא נמצא את "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ" בגמרא. במסכת פסחים, פרק י' אין בקשה או דרישה לנקם בגויים.
משפחת העמים בספרות הגאונים, בתקופת מסעי הצלב במאה ה-11, נמצא פעם ראשונה ביטויי קריאה לאלוהי ישראל שיעניש גויים, שלא ידעו אותו, אוכלים ומחריבים את נווה יעקוב.
הביקורת על שילובו של פסוק, הקורא להשמדת גויים בסיפור היציאה מעבדות לחרות, אינה באה מתוך התכחשות שלי לפורענות ולחורבן של קהילות ישראל במהלך ההיסטוריה. מסורת ישראל קבעה ימי אבל ותענית לציון אירועי חורבן. סיפור היציאה מעבדות לחרות אותו אנחנו מספרים מדור לדור נפגם כאשר אנו מוסיפים משאלה להריגת כל גוי ש"שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ וּבְשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ". קריאה שהיא בבחינת
ניתוב דרך גם לעתיד, עתיד של נקם, עתיד של מעגלי דמים בלתי פוסקים. אני ממיר את הפסוק "שֶׁבְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים" בפסוק "בְּחַרְתָּנוּ עִם כָּל הָעַמִּים". אני פוסח על קריאת "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלא יְדָעוּךָ" וממירם בפסוקים המייחלים לשלום במשפחת העמים - ישעיהו פרק ב 1-4 "...לֹא יִשָּׁא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב...", ישעיהו י"א 1-13 "...שׁוֹרֶשׁ יִשַּי עוֹמֵד לְנֵס עַמִּים..." והדוגמה שעומדת לנגד עיני זו
הגדת וורמס מהמאה ה-16. במקום "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ" כתוב שם "שְׁפוֹךְ אֲהָבָתְךָ עַל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר יְדָעוּךָ וְעַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ... פְּרוֹס עָלֵינוּ שְׁמֵי שָׁלוֹם". נוח לי עם ההגדה של התנועה הרפורמית, שהמירה שפוך חמתך נוקם ונוטר בהתייחסות אל הגויים לא כאויבים, אלא כשותפים לחיי היצירה בעולם כולו.
כשנסב לשולחן הסדר ונספר את סיפור חרותנו, עלינו לזכור ולהזכיר, שיש עם פלשתיני ללא חרות לאומית, והוא כפוף לרצון עם אחר - עם ישראל. מדינת ישראל מגשימה חזון וחלום של העם היהודי לחרות לאומית. ישראל מגשימה את חלום החרות שלה, אבל באמצעות צבאה היא שוללת חרות של עם אחר. מדינת ישראל מכינה את הקרקע באלו הימים לספח את כל שטח C, שני שלישים משטחי יהודה ומשומרון, שנמצא עתה תחת שלטון צבאי ישיר של ישראל, וביתר השטחים כולל עזה אנחנו אלו השולטים בגורלם של הפלשתינים. מאות שנים אנחנו נסב לשולחן הסדר וילדינו-חיילנו יהיו בתפקידי שיטור ברחבי ערים וכפרים פלשתינים, שיהיו בערב זה במצור. כשנסב לשולחן הסדר נזכור, שגֵּרִים היינו בארץ מצרים. נזכור שרעב כבד הניע את אבי האומה לרדת לאפריקה. מפאת הרעב ירדו גם ניניו. בני בניהם שהו שם מאות שנים. נזכור שבשנים האחרונות עשו את הדרך מאפריקה לישראל דרך גניבת גבולות אלפי בני אפריקה -
עַד יַעֲבוֹר זַעַם הָרַעַב בְּנֵי הַיַּבֶּשֶׁת הַשְּׁחוֹרָה הֵם לִי
כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּרַד מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָּבֵד הָרַעַב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן
כִּבְנֵי יַעֲקֹב לִשְׁבּוֹר שֶׁבֶר בְּתוֹךְ הַבָּאִים מִצְרַיְמָה
כְּאִיש מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה שֶׁיָּרַד לָגוּר בִּשְׁדֵי מוֹאָב.
עַד יַעֲבוֹר זַעַם הָרַעַב, הָאֵימָה וְהַמִּלְחָמָה.
