השורה התחתונה במרוץ הפוליטי בו אנו נתונים מזה כשלושה חודשים, תתקבל מהציבור ביום הבחירות, 9.4.19. מערכת הבחירות נכנסת לאילוצים מחמירים והולכים ככל שהדבר קשור לתעמולה, סקרים, גמישות אירגונית ואירועים "בומבסטיים", אולם המאמץ להשפיע על הבוחרים ממשיך וימשך עד לרגע האחרון.
בסקרים האחרונים עומד מספר המקרים המדווח על התלבטות מתמשכת, על כ-15%, שהם כ-18 מנדטים. מספר זה, לאור הפערים הלא גדולים בין הגושים והפערים המצטמצמים בין המפלגות הגדולות, עשוי להכריע את התוצאות. לפיכך, נראה שהאמת - השורה התחתונה - תצא לאור רק בבחירות עצמן. למרות אי-הוודאות לגבי התוצאות הסופיות, נראה לי שניתן לסכם, לפחות סיכום ראשוני, לא מעט תופעות ומהלכים שאירעו במערכת בחירות זו.
מפלגות התופעה של ריבוי מפלגות חוזרת על עצמה גם כאן. אילו נכנסו כל המפלגות לכנסת עם 2 מנדטים לפחות, היו לנו למעלה מ-30 מפלגות והמפלגות הגדולות היו מונות 30 ח"כים כ"א לכל היותר; מצב בלתי סביר בעליל. אין דרך ריאלית להקים קואליציה מתפקדת במציאות כזו ובוודאי שאין סיכוי לממשל אפקטיבי.
המסקנה המתבקשת היא: חייבים להסדיר את שיטת הבחירות בכדי למנוע אפשרות זו. הסדרה כזו מחייבת רמת כניסה (אחוז חסימה) גבוהה יותר והגדלה של מספר החברים המינימלי בכל סיעה. בדמוקרטיה ייצוגית חייב להתקיים איזון בין פלורליזם הייצוגיות לבין יכולת המשילות. שום ארגון, לרבות מדינה, אינו יכול להתקיים לאורך זמן ברמת תפקוד אורגנית כושלת. אסור שמשילות תהיה קורבן לעקרונות תאורטיים יפים, משום שמבחן השרידות של הארגון עובר בראש וראשונה דרכה.
הופעתה של
מפלגת "כחול לבן", לא שינתה שום דבר מהותי לעמת הבחירות ב-2015. בס"ה החליפה מפלגה זו מבחינה מספרית את "
המחנה הציוני" ("מפלגת העבודה ו"התנועה"), כשמפלגת העבודה, לאחר פרישת לבני, החליפה את "יש עתיד", שהצטרפה "לכחול לבן". באופן זה הושווה מלאכותית גודלן המספרי של המפלגות הגדולות - כ-30 מנדטים לכל אחת - אבל לא שונה מהותית דבר, בפילוח הרקמה הפוליטית הבסיסית. פרט למפלגת העבודה הנעה בסקרים האחרונים סביב 10 מנדטים, כל המפלגות האחרות מונות 7 מנדטים או יותר.
נראה שהקמת רשימה נפרדת וריצה לבחירות בראשותה, הפכה לשיטה של מיני-מנהיגים על-מנת לצבור לעצמם עמדות כוח, באמצעות ניהול המאבקים האישיים והכוחניים-פוליטיים שלהם על גבו של הציבור. מציאות זו לוקה גם בכך שרסיסי-מפלגות אינן מציעות ואינן מובילות דרך ברמה הלאומית. אין להן הכוח והידע הדרושים לכך; הן מובילות אג'נדה סקטוריאלית אחת או שתיים, ועמדה הצהרתית שאין מאחוריה אחריות אמיתית. סיבות אלה מחזקות עוד יותר את הטענה שיש לפעול לשינוי מערך המפלגות בכנסת, ולחזור לעבר בו חלק מהמאבקים האידיאולוגיים, היה מתנהל בתוך כל מחנה פוליטי, ובא לידי ביטוי בסופו של יום במצע המפלגה לבחירות.
מצעים רוב המפלגות הציגו מצעים שעניינם יציאה ידי חובה. כמפלגה סקטוריאלית, יש ערך להתחייבות בעיקר בנושא או בנושאים בהם היא מתמקדת ומציגה משנה סדורה. בכל שאר הנושאים, זהו עניין של מצב רוח או במקרה היותר טוב הצהרת כוונות. אם כל המפלגות הקטנות יעמדו על עקרונותיהן ללא שום פשרה, לא ניתן יהיה להקים
ממשלה ובוודאי שלא ניתן יהיה למשול. ממשלה חייבת להוביל קו מדינתי; לשם כך נבחרת המפלגה שהצליחה להשיג את התמיכה המרבית בכנסת; זה טיבה של דמוקרטיה. אי-אפשר להוליך ארגון ע"י שני ראשים או יותר.
מפלגת השלטון (הליכוד) הציגה מצע ישן, ובססה את פנייתה לציבור על הטיעון שמעשיה מעידים עליה יותר מניירת קבועה. במצב הקיים זו טענה נכונה, אולם אליה ושני קוצים בה: ביצועיה בעבר אינם זהים בכל התחומים. האם ההפניה לביצועי עבר היא גם אמירה עקיפה המבקשת אמון בהמשך הכשלים מן הקדנציה או הקדנציות הקודמות?! אם כן, זו גניבת דעת; ואם לאו - מהו פרופיל תוכנית היישום שלה לקדנציה הבאה?
אינני דוגל בהסתכלות על מצען של מפלגות כעל "הצהרת כוונות בלתי מחייבת", ההפך הוא הנכון. מצע חייב להיות מסמך התחייבות של המפלגה המתעתדת להקים את הממשלה הבאה ולעמוד בראשה לציבור. מסמך שיהיה מספיק מפורט וקונקרטי דיו שניתן יהיה באמצעותו לבחון את ביצועיה לקראת הבחירות הבאות, ויהיה על המפלגה לתת הסבר משכנע לגבי סיבת הכשלים בנושאים בהם חרגה משמעותית מהתחייבויותיה. בכדי שניתן יהיה לעשות זאת, חייב המצע לכלול לא רק מלל אלא גם יעדים כמותיים ברורים (ורצוי אפילו פריסה שנתית של יעדים אלה). אין בכך סנדול של המפלגה או הממשלה. לגבי המפלגה זהו יעד ברור שיש לחתור אליו. ובמקביל, לציבור חייב להיות ברור שיכולת המימוש היא פונקציה של התמיכה הציבורית שתקבל המפלגה בבחירות; ככל שתהיה גדולה יותר ומספר שותפיה לקואליציה מצומצם יותר - כן ייטב לציבור.
לפיכך, יש לחוקק כבר בקדנציה הבאה חוק שיחייב כל מפלגה שרצה לכנסת לפרסם לציבור מצע "מחייב", לגבי מטרותיה והתחייבויותיה לציבור בכל מערכת בחירות.
משטר קואליציוני משבש כמובן את האידיליה, משום שהמצע המשותף למפלגה המובילה ולשותפיה הקואליציוניים, הוא פשרה בין מצעי כל הצדדים. לפיכך, גם הסכם קואליציוני חייב להיות מנוסח ככתב התחייבות מול הציבור. הציבור המעוניין בכך ולא רק האקדמיה על שיפעת דוקטוריה ופרופסוריה, צריך להיות מסוגל לשפוט באופן בלתי אמצעי את ביצועיה הממשלה בהובלת המפלגה הראשית אבל גם את תרומותיהן של המפלגות השותפות לקואליציה, לטוב ולפחות טוב.
הפרברסיה הדמוקרטית במפלגות מרבית המפלגות הרצות כיום לכנסת אינן מפלגות אלא אירגוני תמיכה ביוזם המוביל את המחנה. יוצאות מכלל זה שלשו מפלגות: הליכוד, העבודה ומר"צ. מעניין להיווכח שאלו שלוש מפלגות ותיקות, במגזר הלא חרדי, שמקיימות הליך דמוקרטי מלא בבחירת נציגיהן לכנסת, כשמרכזי המפלגות בוחרים את המועמד לראשות הממשלה, כאשר אישיות זו היא גם מנהיגת המפלגה.
במשטר דמוקרטי, ההיגיון מחייב לחתור בכל ההליכים הראשיים המעצבים את אופי הארגון, דרכו ודרכי קבלת ההכרעות בו להתבצע באמצעות תהליך בחירה גלוי ודמוקרטי. בבחירות אלה רוב המפלגות אינן עומדות בכללים אלה ורשימותיהן מורכבות בחדרי-חדרים ע"י "ועדות מסדרות" או ראש הרשימה וקבוצת יועצים, שכולם אינם עומדים לבחירה ע"י "חברי המפלגה" או הציבור. אותה שיטה קיימת גם בתהליכי קבלת ההחלטות במהלך הזמנים שבין מערכת בחירות אחת לבאה אחריה. זו איננה דמוקרטיה. זו התארגנות של מראית עין, שמכוונת לאפשר לקבוצה קטנה של "מורמים מעם", לחתור, באמצעות אירגונים המתחפשים למפלגות, לעמדות שליטה מכריעות על חיי העם והמדינה - דיקטטורה בלתי מוצהרת של אוליגרכים. יכולתו של ראש המפלגה לשבץ אנשים בתפקידים ציבוריים ולהחליפם לפי ראות עיניו ללא אחריות כלפי איש מלבד חוקי המדינה (שאינם עוסקים בכך כיום), מאפשר קנויות ומסכן אינטרסים חיוניים של המדינה והציבור. מפלגת "כחול לבן" היא הדוגמה החמורה ביותר לתופעה זו: הקבוצה שבראשות גנץ והקבוצה שבראשות לפיד, שתיהן רשימות בלתי- דמוקרטיות בעליל. מציאות עגומה זו מחייבת, כבר בקדנציה הקרובה, חקיקה שתחייב את כל המפלגות המתכוונות לרוץ לכנסת בבחירות הבאות, לקיים בחירות מקדימות (פריימריז) דמוקרטיות לבחירת מועמדיהן לכנסת. מימון הפריימריז יעשה ע"י המדינה, לפי מפתח שיקבע בחוק.
הקמפיין הפוליטי הקמפיין שהתנהל ועדיין מתנהל בבחירות אלה הוא מהיצריים והנבזיים שידעה המדינה מעודה. ארבעה גורמים מובילים קמפיין זה: תחושת תסכול של השמאל על התבססות הימין בשלטון. הבנה שנתניהו הוא היריב הפוליטי הקשה ביותר שלהם מאז מהפך 1977, וכי ללא הדחתו סיכוייהם לחזור לעמדת בכורה קטנים עד אפסיים. תחושה שהקדנציה הבאה תהיה מכרעת בשאלת גורל ארץ-ישראל, והגישה הדוגלת בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה פלשתינית בלב אזור יהודה והשומרון עומדת לעבור מהעולם מבלי שתתממש. התחושה שהימין בראשות נתניהו, שהיה פסיבי בנושאים רבים חרף היותו בשלטון, התחזק מנטלית, ובכוונתו לבצע מהפכים בנושאים רבים שבאמצעותם שמר השמאל על מידה רבה של השפעה על ההוויה הישראלית, ובכללם" בית המשפט, יחסי דת ומדינה, יחסי צבא-ממשלה, מערכת התביעה הכללית, והיסודות הפוסט-מודרניים והפוסט ציוניים באקדמיה הישראלית.
ליצירת תחושות אלה שותפים השינויים הדמוגרפיים והתרבותיים העוברים על ישראל בהשראת הדמוגרפיה הפנימית, העלייה היהודית והמנטרה שהתקבעה בתודעת השמאל לגבי חלקם של הימין בכלל ונתניהו בפרט באירועי רצח רבין. תורם גם המשבר עם יהדות ארה"ב, בעיקר באשמת הרפורמים, והנהיה של יהדות זו אחר המפלגה הדמוקרטית ועמדותיה הבלתי-ידידותיות לישראל.
בעטיים של גורמים אלה ואחרים, נוהלה המערכה הפוליטית בשלושת החודשים מאז פוזרה הכנסת והוחלט על מועד הבחירות כ"מסע צלב אישי" נגד נתניהו וכמסע הכפשות נגד הליכוד בפרט והימין בכלל. מלבד הסגנון הגס, המכוער, רצוף הרמזים וההשחרות, עתיר ההתקפות האישיות והבלתי-פוסק, אירעו במהלך התקופה מספר אירועים שהתפרשו בימין כניסיון לכפות מהלכים בצורה בלתי חוקית ובלתי הוגנת, בנוסח "אסלו". בכלל זה ניתן לציין את פרסום עמדות היועץ המשפטי בתיקים הנ"ל לפני הבחירות מתוך ידיעה שלא יינתן לנתניהו להשיב על הדברים מבעוד זמן.
הסירוב לעמת את נתניהו עם עדי המדינה בפרשות הנ"ל, במטרה להזים את עדויותיהם, דבר מקובל בהליכים מסוג זה, ועוד. לאותו עניין שייכת גם עמדת השמאל, שכבר זמן רב מאוד איננו סולידרי עם הממשלה הנבחרת המכהנת בישראל, (למעשה מאז מלחמת לבנון הראשונה), בעניין הטיפול בעזה. חרף ידיעה ברורה שאין פתרון צבאי לעזה, והפתרון המדיני של הליכוד שונה מזה של השמאל, נשפכו עליו קיטונות של האשמות שווא בדבר העדר מדיניות והפקרת ישובי העוטף.
הקמפיין המשתקף במערכת בחירות זו דורש לקראת הבחירות הבאות שני שינויים: קיצור משך זמן קמפיין הבחירות והחמרה בפיקוח על נוסח הדברים המתפרסמים בקמפיין. בין היתר יש להקפיד על דיווחי אמת והימנעות ממניפולציות הבאות להטעות את הציבור ע"י מסירת מידע חלקי או שיקרי.
ברור שדברים אלה ורבים, רבים אחרים, לא נותרו ללא מענה. ההתפתחות שחלה בימין איננה רק בהבנה שכאשר הוא "שולט" עליו לשלוט, אלא גם בחוסר נכונות להמשיך ולספוג את הביקורת של השמאל ואת ביטויי ההתנשאות והעליונות, ללא מתן מענים חריפים. בעבר נדרש לימין זמן ללמוד את ה"תכססנות" של השמאל, להפנימה ולאמצה לצרכיו. כיום מחזור הלימודים קצר בהרבה והתגובות, במיוחד ברשתות החברתיות, ניתנות בזמן אמיתי או כמעט כזה. מי שזורע רוח - אומר המשפט הידוע - קוצר סופה. החוק הניוטוני הידוע (השלישי) קובע, שלכל פעולה יש תגובה והניסיון מלמד שחוק זה תקף לא רק בעולם החומר.
מי ששואל אם יש עדיין בישראל שמאל וימין, התשובה היא בוודאי. ניתן לאפיין זאת בשתי רמות: ברמת ההגדרה הכללית וברמת הפרשנות הישראלית. השונות היא בתחום הגדרת מושגי-יסוד, ערכים לאומיים ואוניסברסליים וסדר העדיפויות ביניהם ובסוגיות ביטחון, לאום חברה וכלכלה ותרבות, בהיבטים הישראלים-יהודיים. ההחלטות שיחליט הציבור ביום הבחירות ישפיעו על כל הנושאים ולא רק על השאלה מי יהיה ראש הממשלה. הנושאים האוניברסליים חשובים אבל הישראלים דחופים יותר. אל תתבלבלו ביום הבחירות - זו עסקת חבילה.
