מה אנחנו עושים כשאנחנו נופלים? רובנו קמים, משפשפים את הברכיים, אוספים את חפצינו אם נפלו, וממשיכים בדרכנו. כאילו לא קרה כלום. כי לא למדנו כלום. יש מהנופלים שאולי כועסים על המכשול, על האדם הלא אחראי שהשאיר שם את האבן, על העירייה שלא מטפלת במפגע.
ויש גם כאלה שמביטים סביב, בודקים איך זה קרה. הם מתכופפים, מרימים את האבן ומשליכים רחוק ממקום שבני אדם הולכים שם. כדי שאחרים לא יינזקו גם הם.
אבן יכולה להיות בעיה כלשהי. משהו שצץ פתאום באמצע החיים. לא ציפינו ולא צפינו. טווינו תוכנית, הכנו מה שצריך, נערכנו להתקדמות. ופתאום – מעצור, מחסום, אבן תקועה בדרכנו, מפילה וכואבת.
ממקום הנפילה מביטים הלאה ומתקשים אפילו לקום מעוצמת החבטה. אולי נשאר לשבת במקום הנפילה, נביט סביב לחפש את האשם, נכעס, נרטון ונאשים. למה זה קרה דווקא לנו? מי האשם? למה דווקא עכשיו? כשהכל מתחיל להסתדר לנו? למה עכשיו, כשאנחנו בדרך מאוד מסוימת ומדויקת?
עכשיו צריך לשנות תוכניות. לסגת. לבכות...
אבל אבן יכולה להיות גם מדרגה. בזמן הטיפול במקום הכואב, בזמן פינוי המכשול הלא צפוי. כדאי לקחת פסק זמן לבדיקה מחודשת, לחשיבה נוספת ולהחלטות איך יוצאים מזה ומתקדמים הלאה. אפשר לסמן כיוון חדש. לעצור את המרוץ חסר הנשימה שלנו למה שהיה כל כך ברור לנו עד עתה, לכיוון אותו התווינו בביטחון רב. ולשנות.
כך אבן יכולה להפוך למדרגה. מדרגה להתחזקות, להתעלות, לזיכוך כוחותינו הנפשיים. אנחנו נטפל בפצע הכואב, ננקה את מקום השפשוף בברך, נאסוף את החפצים, נקום ונמשיך הלאה. אבל ממקום של קבלה ושל הבנה שכל אלו הם החומרים החדשים שלנו ונוכל אולי לעשות מהם משהו.
מעבר לצער, מעבר למרירות ולכאב הנפילה. נמשיך לטפל מהצד הנחוץ, ונעבוד על עצמנו. נבדוק את יכולותינו. נבדוק ונתקן את טעויותינו. הקב"ה העניק לנו כוחות עצומים!
לעתים, איכשהו במהלך החיים, אנחנו נחלשים ושוכחים לנצל את כוחותינו. זה קורה סמוך לנפילה. לפעמים קצת לפני. וכשאנחנו עדיין למטה אנחנו לא רוצים אפילו לנסות לקום. אנחנו רוצים להישאר ככה. אנחנו רוצים לבכות עוד קצת. אח"כ ננשום עמוק ונקום. בכוחות עצמנו.
ונעלה. כי הנה, זיהינו את המדרגה...
