המצביע הראשון במדינת ישראל נכנס אל הקלפי שבבית הכנסת ברחוב פרישמן בתל אביב ב-25 בינואר 1949 בשעה שש ורבע בבוקר, והטיל את פתק הבחירה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצביעו יהודים לפרלמנט הישראלי וההתרגשות גאתה. בעיתונות של היום למחרת הבחירות ניתן היה לראות דיווחים תמימים על אנשים תמימים עם שמחה פשוטה. "ההצבעה שנעשתה חוויה גדולה לכל משתתפיה קיבלה אופי של התרגשות ומחזות גיל מיוחדים במקומות רבים", כתב סופר הצופה באותו יום. עוד הוסיף כי "מהרבה בתי כנסיות יצאו בצוותא חבורות מתפללים עטורים בטליתותיהם ופניהם לאולמי הקלפי. רבים בירכו 'שהחיינו' על שזכו להגיע לכך - לבחור צירים לפרלמנט הישראלי".
היום כבר אין אנשים שמברכים שהחיינו. כבר כמעט ולא מסתובבים בינינו מי שראו בעיניהם ממש גם את השואה וגם את התקומה. את התמימות החליפה ציניות ששולטת בכל השיח הפוליטי. בעידן הרשתות החברתיות, הפייק ניוז ועוזריהם - נדמה שלפני הכל - היחס למערכת הפוליטית הוא חשדן. הכל נגוע באינטרס או חשוד כמניפולטיבי כל עוד לא הוכח אחרת.
מעבר לצורך הגדול שמעוררת הציניות הזאת למנהיגות שתיתפס ככזו שלא מנסה להיות מניפולטיבית, היא מעוררת גם את המצביע באשר הוא לערבב בשיקולי ההצבעה שלו שיקולי אסטרטגיה פוליטית. מה יקרה לגוש 'שלי' אם אצביע למפלגה הזאת? מה יקרה לו אם אצביע למפלגה אחרת? וכן על זו הדרך.
כל מי שמערבבים את השיקולים הללו בבחירתם פוגמים בעיקרון הייצוגיות שעומד מאחורי השיטה הדמוקרטית המודרנית. הפרלמנט אמור לייצג את קשת הדעות בעם (במגבלת אחוז החסימה). כל מפלגה אמורה לקבל את החלק היחסי שלה בקרב המצביעים, או לשכנע מצביעי מפלגות אחרות באמצעות טיעוני אידיאולוגיה, ולא 'לשתות' מצביעים מחברותיה בתואנות טכניות.
כשתיכנסו מחר לקלפי - תשאירו את הציניות בחוץ. השתמשו בראש שלכם ובלב שלכם ואל תחשבו על שיקולים אסטרטגיים אלא על איזו מפלגה קרובה יותר לעמדותיכם ואיזו מפלגה תוביל את ישראל לכיוון הטוב ביותר לטעמכם.
