הגבולות "המוכרים" של ישראל על-ידי הקהילה הבינלאומית, הם קווי שביתת הנשק משנת 1949. קווים אלה נקבעו בהסכמי רודוס ונחשבו ע"י האו"ם כגבולות זמניים עד לחתימת הסכמי-שלום או אי-לוחמה בין ישראל לשכנותיה, בהסכמה הדדית
1.
הכרה זו מהווה תקדים אסטרטגי בהוויה הישראלית מאז הסכמי שביתת הנשק, בו כיבוש לכאורה של חבל ארץ, הופך לחלק ריבוני של המדינה. הנימוק המרכזי
2 הוא שחבל ארץ זה היווה בעבר תשתית לתוקפנות סורית מתמשכת נגד ישראל, עד לכיבושו במלחמת ששת הימים. הכיבוש היה תגובה להתקפה סורית מצרית מתואמת נגד ישראל, ביוני 1967. החוק הבינלאומי מכיר בתביעה לסיפוח שטח שנכבש בעקבות ניצחון צבאי מידי התוקפן.
בכל ההסדרים בעבר בין ישראל לערבים, הייתה דרישתם הקטגורית מישראל "להחזיר שטחים ערביים שנכבשו מהם בעקבות תוקפנות שלהם נגד המדינה היהודית. המקרה המהותי ביותר הוא הסכם השלום עם מצרים, בו ויתרה ישראל על כל חצי האי סיני והחזירה אותו לריבונות מצרים עד לקו הגבול מ-1906, שנקבע בהסכם בין בריטניה לאימפריה העותומנית. הסכם זה, לאחר יציאת בריטניה מאזור תעלת סואץ לאחר הפיכת הקצינים החופשיים (יולי 1952) ועליית נאצר לשלטון במצרים, קבע למעשה את שייכותו של חצי האי למצרים, שקודם לכן לא היה בריבונותה.
הוויתור הישראלי בסיני מול מצרים, נבע משיקולים אסטרטגיים של ישראל, שבהסכם שלום זה ראתה תקדים פאן-ערבי ופריצת דרך אסטרטגית. מצרים, המדינה הגדולה בין מדינות העימות הישיר, הייתה גם המדינה החזקה ביותר מבחינה צבאית. איום ערבי משולב עם מצרים כחלק ממנו, נחשב בישראל כאיום אסטרטגי, ובכל הפעמים (1956, 1967, 1973) בהם אתגרה מצרים את ישראל מתוך סיני, הוביל האיום למלחמה כוללת בין הצדדים. פרט לכך, מצרים נמצאה באזור השפעה סובייטי מאז עסקת הנשק הצ'כית (21.9.1955). התמיכה הסובייטית במצרים (ובסוריה) הגדילה משמעותית את האיום המצרי על ישראל וסיבכה מאוד את חופש הפעולה הישראלי מול המצרים. לישראל, בתמיכת ועידוד ארה"ב, היה אפוא עניין לדחוק את הרוסים מהאזור ולהוציא את מצרים מתחומי השפעתה. ההסכם עם מצרים היווה תקדים, ובכל דיון על הסדרים בין ישראל לערבים לאחר מכן - סוריה, ירדן, הפלשתינים ואפילו לבנון - עלתה תמיד הדרישה ל"החזרת שטחים" כתנאי מוקדם או כתנאי עיקרי. בהסכם השלום עם ירדן מומש תנאי זה וישראל החזירה לירדן כ-300 קמ"ר
3 שנותרו בשליטתה אחרי מלחמת ששת הימים (1967 .(
תקדימים אלה היו בעוכרי ישראל לפחות בשלושה היבטים חשובים: א. יצרו אסימטריה ביחסים ההדדיים - ישראל מחזירה "חומר" והערבים משיבים בניירות. ב. קבעו נקודת מוצא לדיון על כל הסדר בעתיד - לפני כל דיון ענייני ולא כחלק ממנו, ישראל מחזירה כל מה שלקחה, כביכול, מהערבים. נקודה זו השתרשה כאקסיומה בתודעה העולמית והערבית, הפכה לחלק מהחוק הבינלאומי הכתוב והלא כתוב והפכה אבן נגף קבועה לכל דיון על הסדר. ג. ביססו תקדים אסטרטגי מסוכן, לפיו הערבים רשאים כביכול לתקוף את ישראל כל אימת שהדבר מתאים להם. גם אם תנצח ישראל, בטווח הארוך יותר, הם לא יפסידו מכך "חומר". הואיל ובתרבות הערבית, במיוחד במערכות המוגדרות כג'יהאד, הקרבת חיים היא הליך נורמטיבי, מניעת הפסד "חומר" כגון אדמות, הוא יעד אולטימטיבי והבטחתו מקטינה את סיכוני הנזק הבלתי-הפיך ביציאה למלחמה והינה תמריץ שלילי במערכת השיקולים המרתיעים תוקפנות.
החלטת טראמפ לגבי רמת הגולן משנה סדר דברים זה מיסודו ומהווה תקדים חדש ליחסים המושתתים על "קח" ו"תן" מאוזנים יותר. אימוץ תקדים זה כמדיניות ויישומו מכאן ואילך בכל הידברות עם שכנינו לאורך כל גבולות ישראל, הוא ריענון חיובי של תפיסת הביטחון הלאומי שלנו. הואיל ומצרים הגדירה את תנאי הסף להסכם בעבר, הרי לנוכח האפשרות של שינויים במצרים כגון עליית האחים המוסלמים לשלטון,
4 זהו תקדים חשוב גם בחזית זו, ש"מעבה" ומחסן גם את הסכם השלום עימה.
גם מול ירדן, חרף הסכם השלום ובגלל אי-היציבות הפנימית בה, יש חשיבות תקדימית ומניעתית לתקדים זה. למעשה, צריכה ישראל לאמץ תקדים זה כבסיס לניסוח מעודכן של דוקטרינת ההגנה שלה, ולקבוע מפורשות: "בכל מקרה שישראל תותקף באופן ישיר או עקיף על-ידי שכנה ערבית, או כוח ערבי או אחר הנתמך ע"י מדינה שכנה, יהיו כיבוש השטח ממנו שוגרה המתקפה או חלק ממנו ואפשרות סיפוחו לישראל, חלק ממטרות המלחמה של ישראל." קביעה זו תהווה, קרוב לוודאי, תמריץ חשוב למניעת תוקפנות נוספת נגדה בעתיד.
בפני ישראל תעמוד תמיד האפשרות לממש כלל זה באופן מלא או חלקי, או להפוך שטח שנתפס כתוצאה מתוקפנות זרה לאזור מפורז, בדומה לסיני, שבו נשמרת ריבונות הצד השני, תוך התחייבות לפרזו ולהימנע מכל פעילות אלימה מתוכו. כאשר יהיה השטח מפורז באמת, יקשה להפכו למקפצת איום יבשתי אמיתי נגד ישראל.
ממדיה הגאוגרפיים המצומצמים של ישראל היו בעידן המלחמות הקונבנציונליות, תמיד, אחת מנקודות החולשה האסטרטגיות העיקריות שלה. ממדיה צמצמו את מרחב ההתרעה וחייבו לא אחת יציאה למלחמה מונעת או מכה מקדימה, בכדי להרחיק את שטחי הלחימה האינטנסיבית מאוכלוסייה אזרחית, ולצמצם בנזקים ואבדות לכוחות לא לוחמים. לכן, כללה תורת הביטחון הלאומי שניסח בן-גוריון עצמו את הקביעה שיש לבלום במהירות כוחות תוקפים ולהעביר את עיקר הלחימה לשטח האויב. צד זה של החלטות מדיניות ואסטרטגיות, הותיר מעט מאוד גמישות החלטה והשרה ביטחון רב על הצד השני בבואו לייצר איומים כובלים.
5 אותה לוגיקה קיימת גם בלחימה מול כוחות טרור הפועלים ממדינות שכנות, מתוך שטחים קרובים או שטחים הגובלים במדינת ישראל. איום טילים, מהווה גם הוא איום על אוכלוסייה אזרחית, אולם מולו יכולה אוכלוסייה זו להסתפק בהגנה פסיבית מסוגים שונים ואינה נתונה לאיום כיבוש והשתלטות מידיים. חרף זאת, הגישה הדוקטרינרית של ישראל חייבת להיות מכלילה, משום שאין להתיר אף פעם לאויב תקיפה "דה-לוקס" של העורף הישראלי ודין הסתערות יבשתית חייב להיות כדין תקיפה בנשק תלול מסלול בראייה הכוללת של הביטחון הלאומי.
עתה, משהוכרה הריבונות הישראלית על רמת הגולן, נשבר פורמלית מעגל הקסמים הקודם, למרות התנגדותם של האו"ם ומדינות רבות אחרות במערכת הבינלאומית, שאצל חלק לא מבוטל מהן זו התנגדות מהשפה ולחוץ. את הריבונות יש להביא לידי ביטוי על-ידי פעולה בשטח, באופן מלא וגלוי לעין, כבר מראשית הקדנציה הבאה של הממשלה. כלומר: ליישב לפחות עוד 20 אלף ישראלים נוספים בגולן תוך 4 שנים ולקשר חבל ארץ זה לגליל בכל האמצעים הנחוצים לחיים סדירים ולהמשך ההתפתחות הטבעית. גישה זו משתלבת היטב גם במהלכים הצפויים ביישום תוכנית טראמפ מול איו"ש ועזה בשני תחומים: א. אין החזרת שטחים אוטומטית או חזרה לגבולות בינלאומיים, שמעולם לא היו גבולות כאלה. ב. כל הסדר-קבע מדיני חייב לכלול גבולות ביטחון. גבולות אלה בחלקם הם הסדרים קרקעיים הנוגעים לשיפור מרכיב העומק האסטרטגי של שלנו, שיהיה בשליטה או פיקוח שישראל היא חלק אורגני מהמנגנון המבצע אותו.
