זהו, הבחירות מאחורינו. אבל האם נפטרנו גם מהדיבורים השליליים שאפיינו כל כך את המערכה שהסתיימה? האמת היא שאני בכלל לא בטוח, וכבר שמענו התחלה של המשך הדיבורים האלה. כי מה מניע אדם להוציא דיבורים שליליים מפיו, לדבר רע על זולתו או אפילו על עצמו? בתורה כתוב מהו עונשו של בעל לשון הרע אבל לא כתוב בפירוש מהי ההנעה הפנימית של הדיבורים הרעים. פרשת השבוע שלנו עוסקת בטהרת המצורע לאחר שנרפא. ממקומות אחרים בתורה אנחנו יודעים שנגע צרעת בא לאדם, בין השאר על דיבורים רעים. למשל, כאשר ה' מציע למשה את השליחות לגאול אותנו ממצרים הוא מסרב ומנמק (שמות ד): [א] וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי...
האמירה הזאת נתפסה כלשון הרע על בני ישראל שבטבעם הם מאמינים בני מאמינים. לא כתוב מה הניע את משה לדבר כך אבל התגובה לדיבור השלילי הייתה מיידית, צרעת: [ו] וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. תגובה דומה מצאנו כשמרים דיברה על משה (במדבר יב): א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה... [י] וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג... אצל משה הריפוי היה מיידי אבל מרים נאלצה לחיות בבידוד שבעה ימים עד שנרפאה. גם כאן לא כתוב מה הניע אותה לדבר על משה. בתנ"ך יש עוד מצורעים, אומנם מסיבות שונות, אבל לא נוכל להאריך בדוגמאות, עשינו זאת בעבר וכאן נתמקד רק בהקשר המיידי של הפוליטיקה המקומית.
לפני שנמשיך כדאי להזכיר כי נגע הצרעת שעליו מדברת התורה הוא תופעה פיזית המשקפת מצב רוחני. שכן מה הקשר בין דיבור רע לנגע פיזי בעור הבשר של המדבר? אלא שהתורה קובעת שרוחניות פגומה משפיעה על הגוף שבתוכו היא שוכנת וזה מה שמצמיח את הנגע. אומנם ככל שהעולם התגשם הרוחניות הסתתרה והלכה, ירדה למעמקי הנפש והגוף כבר לא נפגע בגלוי כתוצאה מרוחניות פגומה, אבל המסר נותר בעינו: דיבור שלילי הוא עניין חמור ביותר. עד כדי כך שחז"ל אומרים ש"לשון הרע שקולה כנגד שלוש העברות החמורות שבתורה, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה". את החומרה של לשון הרע מסבירים בעובדה שיכולת הדיבור היא היא יתרון האדם מן הבהמה.
להתעלות בלי להשפיל אחרים בדיבור אנחנו משתמשים ביכולת הייחודית שהעניק הבורא לאדם (בראשית ב): [ז] וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם... ...וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. 'נפש חיה' אומר תרגום אונקלוס 'רוח מְמַלְלָא' יכולת דיבור. אלוקים ברא את העולם בדיבור, "בעשרה מאמרות נברא העולם" ומכל הנבראים הוא בחר להעניק רק לנו את היכולת הזאת. אז אומנם הדיבור שלנו לא יכול לברוא גשמיות יש מאין אבל הוא כן יכול לברוא והוא בורא תגובות רגשיות אצל השומעים. כשאומרים מלים טובות על או ל-מישהו יוצרים אצלו תגובה רגשית חיובית ולהפך. בין כך ובין כך האומר מציב את עצמו ביחס מסוים, בהשוואה למי שעליו אמר, וכאן מסתתר המוקש המסוכן, בשאלה לטובת (או לרעת) מי פועלת ההשוואה?
על אודות המניע הנפשי של המדבר אנחנו למדים מתהליך הטיהור שלו לאחר שנרפא (ויקרא יד): [ד] וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. ...אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. כל פרט מאלה רומז לתנועה נפשית של האדם; נתחיל עם פירוש רש"י: צִפֳּרִים חַיּוֹת, פרט לטרפות: טרפות זו הגדרה לבעלי חיים שתוחלת חייהם קצרה וזה לא מתאים לבעל לשון הרע שהנחת היסוד שלו ביחס לעצמו שונה לגמרי. על צִפֳּרִים אומר רש"י: לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. וְעֵץ אֶרֶז, לפי שהנגעים באים על גסות הרוח. וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, מה תקנתו ויתרפא - ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.
שאלנו מקודם מה המניע הנפשי של בעלי לשון הרע, הנה התשובה שרש"י נותן לנו: שהנגעים באים על גסות הרוח. על הדרך הוא גם עונה לשאלה שלא שאלנו הפעם, והיא מה המשותף בין בעלי לשון הרע ובין נגועי צרעת אחרים בתנ"ך, כולם היו נגועים בגסות הרוח. שתי צפרים כנגד שני היצרים שבאדם, את האחת שוחטים כנגד יצר הרע שעליו יש להתגבר ואת השנייה משלחים לחופשי אחרי שטובלים אותה במים החיים הנתונים בכלי חרס. הכלי הזה רומז לגוף האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר וכדי לחיות באמת הוא זקוק למים החיים של התורה. הציפור המשוחררת רומזת לרוחו החופשית, שלאחר טבילה במים החיים היא יכולה להגביה עוּף בלי להשפיל אחרים לצורך כך, רק בכוח עצמה.
