ניתוח נתוני הלמ"ס שפורסמו השבוע, מצביע בבירור על כך שערים דוגמת ראש העין וראשון לציון, שבהן חלה ירידה במכירת דירות, סובלות במיוחד מבעיית הפקקים, ובעיקר אל מקום העבודה בשעות הבוקר. אם נצליב את אותם נתוני למ"ס עם פרסומים נוספים שהיו השבוע בכלי התקשורת על ערים דוגמת קריית ביאליק ובמיוחד העיר החדשה חריש, בה אלפי דירות מוטלות כאבן שאין לה הופכין, זאת למרות שמחיריהן סבירים בהחלט ביחס לרמות המחירים ב"מדינת תל אביב", נראה כי החוט המקשר בין כל אלה, הינה בעיית הפקקים.
ככה, מבלי משים, ובעוד השיח הציבורי מתמקד בוויכוח בין שמאל לימין על נושאים בhטחוניים ברומו של עולם, ישראל הולכת והופכת להיות המדינה הפקוקה והצפופה ביותר בעולם. עם צפיפות של 900 נפשות לקמ"ר בקירוב, הגבוה ביותר בעולם המערבי ומהגבוהות בעולם, ורמת מינוע של 450 כלי רכב ל-1,000 נפשות, הופך בפועל חציה הצפוני של המדינה, בין באר שבע לגליל, לפקק תנועה אחד גדול שהולך ומתרחב משנה לשנה.
מדובר בנזק כלכלי, אורבני, חברתי, בריאותי ותודעתי חסר תקדים. כלכלנים מעריכים אותו, בחישוב זהיר בכ-50-60 מיליארד שקלים לשנה, שזה כ-12-15 אחוזים מתקציב המדינה השנתי, ובשקלול מיסוי כלי רכב, הוצאות על דלק, בלאי מכוניות, תשתיות כבישים וכמובן ביטול זמן. הישראלי, לסבר את האוזן, מבלה בממוצע שעתיים-שלוש מדי יום בפקקים, בעיקר בדרך לעבודה וחזרה, אולם גם בנסיעות נוספות דוגמת סידורים, יציאות לבילוי וכיו"ב. אם נשקלל את הזמן הזה על פני שנה, נגיע לכ-700-800 שעות, שזה שווה ערך לאובדן חודש שלם.
מעבר לנזק הכלכלי הלאומי העצום ומעבר לפגיעה הממשית ברמת ואיכות החיים של הפרט ושל המשפחה, לפקקים הללו השלכות מתמשכות על כשלון ממשלות ישראל, מימין ומשמאל כאחת, לפזר את האוכלוסייה מ"מדינת תל אביב" אל הפריפריה.
העיר החדשה חריש, מהווה דוגמה קלאסית ל"פספוס תחבורתי". היא ממוקמת, לכאורה, במיקום אידיאלי, במרכז הארץ, במחצית המרחק בין גוש-דן למטרופולין חיפה, קרובה מאוד גאוגרפית לכביש "חוצה ישראל" ולעורקי תחבורה ראשיים נוספים וכן לאזורי תעסוקה משמעותיים, ובכל זאת היא לא מצליחה להתרומם. הסיבה העיקרית: העדר ממשק ישיר לאותם צירי תחבורה וזמן הנסיעה הארוך בפקקים.
מיליוני ישראלים אם היו מתכננים מראש לאורך כביש "חוצה ישראל" גם רכבת מהירה וממנה מערכת היסעים המונית משלימה, המשלבת אוטובוסים קלים ומהירים (BRT), נתצ"ים, שאטלים וכו', אין שום צל של ספק שחריש הייתה נמצאת כיום במצב אחר לחלוטין וכנ"ל ערים נוספות דוגמת ראש העין שרק היציאה ממנה בשעות הבוקר וההגעה לתחנת הרכבת הצמודה לה, אורכת לעיתים שעה ואף יותר מכך.
להעדר תכנון תחבורתי, ובמיוחד מערכת היסעים המונית, יש אם כן השפעה מרחיקת לכת, יותר מכל גורם אחר, על הצטופפות הגוברת והולכת של מיליוני ישראלים בתוך מטרופולין, "מדינת תל אביב". העובדה שרבבות זוגות צעירים ומשפרי דיור ממשיכים להצביע ברגליים ולתעדף דיור בשכירות במרכז על פני דירה מוזלת בפריפריה, קשורה בראש וראשונה לכך.
קיים גם גורם חשוב נוסף, העדר תעסוקה איכותית בפריפריה, שעליו כבר נכתב רבות, אולם אין צל של ספק שאם המדינה הייתה דואגת לחבר את הפריפריה עם המרכז במערכות תחבורה מודרניות, חכמות ומשוכללות, אזי ניתן היה בנקל להגיע ברכבת מהירה תוך שעה מהנגב או מהגליל אל מקום העבודה בגוש-דן, כך שעובדה זו הייתה מיתרת במקרים רבים השקעה מקבילה של מיליארדים גם בתעסוקה בפריפריה.
אם לא יתרחש שינוי תפיסתי משמעותי בקרב מקבלי ההחלטות, אנחנו צפויים בשנים הקרובות להחמרה ניכרת של הבעיה, זאת עקב העלייה המתמשכת ברמת המינוע ובו-זמנית הגידול באוכלוסייה, כמו גם המשך הצטופפות הישראלים במרכז הארץ, על-אף ולמרות הנסיונות הנואשים של ממשלות ישראל לפתות אותם לצאת החוצה.
על כן זוהי, לסיכום, התובנה המרכזית של נתוני הלמ"ס. לא רק כמה דירות נמכרו ובאילו מחירים, אלא גם ההתפלגות שהינה פועל יוצא של הכשל המתמשך לתעדף תשתיות תחבורה מתקדמות. לתשומת ליבה של ממשלת ישראל הנבחרת.
