נוטרדאם בוערת מפריז בכל העולם כולו. כשהצריח השואף אל על כאומר לו לאדם להסתכל מעלה מעלה, ממקומו אל העליונים, עוצרים כל מסכי השידורים באשר הם שם את נשימתם. הדרמה הכובשת מודעות וחושים וגבולות הדמיון האנושי, היא אוניברסאלית. הקתדרלה היא קתולית. היא שכיית חמדה ארכיטקטונית. היא עתיקה ואוצרת היסטוריה של אומה כמו לב ענק שאוצר בחדריו כל זיכרון שלא חדל לפעום. אבל האש היא לא קתולית, ולא משמידה יצירות אמנות, ולא לוהבת בלעג לוהט להיסטוריה, ולא שריפה של אייקון צרפתי.
היא דרמה האומרת כי התפילה, היא יצירת הפאר של היות אדם אדם, בין אם היא נובעת ממעמקי אמונה דתית, בין אם היא נובעת מעינות מפכים מאליהם בפנים ופורצת חוצה. היא בארבע כנפות הארץ. היא בכל לשון. היא בכל קווי האורך והרוחב של הפלנטה ארץ. חרישית. זועקת. שואלת ודומה כי בשאלתה היא נענית, מוסיפה לשאול גם כי דומה כי עדיין אינה פוגשת דבר לקראתה. היא פרטית. אישית. אי-אפשר לגעת בה.
אבל משום כך היא רוצה לגעת. היא רוצה להיות אישית בתוך קהל. היא עושה מקדש כדי לבוא בו וכדי לעמוד בצוותא גדולה לבד. וכשהמקדש עומד, הוא עומד בעבור מי שהקים אותו לאלוהיו, לאותה פיסת שמים אליה הוא נושא תחינותיו ושאלותיו ושתיקותיו, הוא שלו.
אבל כשהוא עולה באש, הוא לפתע של כל העולם כולו, והאש המשתוללת היא הגיהינום העולה לשרוף את יצירת הפאר של האדם, התפילה. של המאמינים. של אין המאמינים. של כל אדם, היצור האחד בחלד יוצר התהייה על חידת קיומו, יוצר התפילה. והאש, המגיחה מתחתיות ועולה עד מעלה מעלה, מחרידה. כל אדם.
