צל"ש לשתיקה בפרשת שמיני ראינו שאחד המוטיבים המרכזיים הוא קדושת הפה. ההקפדה על מאכלים כשרים, הנטמעים בדם, משפיעה על נקיון המוח והמחשבה. אך ידוע הסיפור על הרב שהתארח עם תלמידיו באכסניה. התלמידים התעניינו היטב בכשרות המזון בה, רמת הידוּרה ומי הרב החתום עליה. ברך הרב את התלמידים, ששמים בראש מעייניהם את נושא הכשרות כהלכה ומקפידים עליה. אך בסיום השיחה לא שכח להוסיף את האיחול המתבקש: יהי רצון כי כשם שהינכם מקפידים במידה רבה על מה שאתם מכניסים לפיכם, האוכל, כך תקפידו על מה שיוצא מפיכם - המילים.
וזה בדיוק הקשר בין פרשת שמיני לשתי הפרשות הבאות - תזריע ומצורע, שעניינן קדושת הפה, והפעם בתחום שמירת הלשון ותרבות הדיבור. בפרשה הקודמת עמדנו על גדולתו של אהרן הכהן, לאחר מות שני בניו, נדב ואביהוא, שקיבל עליו את הדין באהבה ושתק "וַיִדוֹם אהרן".
אולם מעֵבר לצידוק הדין, השתיקה היא גם מעלתם של מי ששומעים חרפתם ואינם משיבים, כדברי חז"ל, והם אהובי ה' אשר עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". הם מצטיינים בגבורת נפש, באצילות, בהתרעננות והתחדשות תמידית ובאישיות קורנת, המקרינה על סביבתם.
השתיקה מאפיינת את החכם. ידועה אימרת חכמינו בפרקי אבות "סייג לחוכמה - שתיקה". הם אף מצביעים על כך, ש"יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים". אכן, אם בלימוד תורה ומוסר המצווה היא "והגית בו יומם ולילה" - וכל המרבה הרי זה משובח - בכל הקשור לשיחות חולין, מילת המפתח היא הצמצום: רק מה שהכרחי ומועיל.
תרבות הדיבור לא פחות הקפידה התורה על תרבות הדיבור. להתרחק מדברי שקר, מלשון הרע, מרכילות, מהונאה, מחנופה, מניבול פה, מליצנות ומשאר מרעין בישין - הוא הקו המנחה של התורה בחיינו. עד כדי כך הקפידה התורה על טוהר הלשון, בשעה שהיא נמנעת אפילו מתַג מיותר - ועל אחת כמה וכמה מאות וממילה מיותרת - שהיא האריכה בפרשת נוח במילה, ובסך-הכל ב-7 (!) אותיות, וכתבה "את הבהמה הלא טהורה", ובלבד לא להשתמש במילה 'טמאה' (אלא אם כן מדובר בהלכה, שחייבת להיות מדויקת ומוגדרת היטב, כמו בהלכות כשרות). לפנינו מודל מובהק של התורה לשימוש בלשון נקייה.
במרכז פרשתנו עומד הטיפול בנגע הצרעת. כבר הצבענו על כך שהמילה 'מצורע', כדברי חז"ל, מקורה במילים 'מוציא שם רע'. אכן, הצרעת היא עונש טבעי על חטא לשון הרע. היא מהווה תמרור אזהרה (בדומה למוגלה המעידה על קיום חיידקים) מפני החטא הקיים ומופיעה בשלושה שלבים: על הקירות, בכלים ובבגדים, ורק אם הלקח עדיין לא נלמד, והאדם המשיך בדיבורו הסורר, הצרעת, כברירת מחדל, פורחת על גופו.
אז עליו לשהות בבדידות שבעה ימים מחוץ למחנה, כדי להתרחק מדיבור לשון הרע ולערוך חשבון נפש נוקב. זאת, כפי שנראה בפרשה הבאה, לא לפני שהוא עובר תהליך טיהור אצל הכהן, בעזרת שתי צפרים, עץ ארז, אזוב, תולעת שָני ומים חיים, שאותם מַזה הכהן על המצורע. כפי שמציינים המפרשים, השימוש במרכיבים אלה אינו מקרי, והוא בעל משמעות סמלית ביותר.
הצפרים הן כנגד הפטפטנות היתרה. הארז מסמל את הגאווה על הזולת, המונחת ביסוד דיבור לשון הרע (כאילו הדובר המשמיץ טוב ממנו), והאזוב מרמז על הצורך בענווה, שהיא התרופה כנגד החטא. תולעת שני מסמלת לא רק את החטא, אלא אולי גם את שפיכת דם הזולת המושפל והמים, איך לא מסמלים את הטהרה.
מדוע הטיפול הוא בידי הכהן ולא, כצפוי, אצל רופא? כפי שראינו מדובר ב'מחלה רוחנית', שהגורם לה הוא דיבור לשון הרע. ולכן, מטֶבע הדברים, הרופא הוא בדמות המנהיג הרוחני, הכהן. הענישה הטבעית אפוא, כאמור, היא הדרגתית. בתחילה הנגעים באים בבתים וּמופיעים על הקירות. אם החטא לא תוּקן עדיין, הנגעים מופיעים בבגדי האדם, ואם גם זה לא עזר - הנגעים מופיעים על עורו.
הכהן הרופא ואשתו וּמה הקשר בין צרעת לאמונה וּלמעמד האישה? הַסכיתו למדרש הבא.
מעשה בכהן, שנקלע למצוקה כספית והחליט לצאת לחו"ל לצורך פרנסה. אולם בטרם יצא למסעו לימד את אשתו את הלכות הצרעת, כדי שתוכל זמנית למלא את מקומו ולפסוק בנושא לכל פונה (ברוריה, אשת התנא רי מאיר, מאחורייך). וכך הדריך הכהן את אשתו: לכל שערה בגוף האדם ישנו מעיין ייחודי לה, שממנו השערה ניזונה ושואבת את חיוּתה. ואין מעיין אחד דומה לרעותו. לפיכך ברגע שהשערה מחוברת למקור מעייין אחר, לא שלה, היא מתייבשת ומצביעה על נֶגע הצרעת.
אשתו של הכהן נדהמה מפלאי הבריאה, הגלומים בצרעת, וּמהמסר בצידם.
שְמע, אמרה בהתפעלות לבעלה: אם הקב"ה מזין כל שערה ושערה בגומה הייחודית לה, וכך אלפי שערות בגוף האדם, וכי לא יוכל להזין וּלפרנס אותך במחוזותיך, שהינך מבקש לצאת למרחקים לשֵם מסחר? ואכן, הכהן קלט את המסר מאשתו החכמה ונשאר בארץ.
הפוך נגע לעונג וּנְקַנַּח בסיפור מן הגמרא. רבן שמעון בן גמליאל אמר לטבי עבדו: צא וקנה לי מן השוק מזון טוב. יצא טבי והביא לשון. שוב אמר רבן שמעון לטבי עבדו, צא וקנה לי מן השוק מזון רע. יצא טבי, וגם הפעם הביא לשון. תמה רבן שמעון: מה זאת, כשאמרתי לך מזון טוב - הבאת לשון, וכשאמרתי לך מזון רע - הבאת גם כן לשון? השיב העבד: אכן, מהלשון באה הטובה, ומהלשון באה הרעה. כשהלשון טובה - אין טובה ממנה, וכשהלשון רעה - אין רעה ממנה. זהו שנֶאמר: "מוות וחיים ביד הלשון". אכן הלשון עבד נאמן, אך אדון מסוכן (על-פי פרקי אבות לאבא שאול).
