בלוס אנג׳לס כמיליון יהודים, מהם שני שלישים יהודים-אמריקנים ושליש ישראלים שהגירו לכאן. אלו המספרים בהם בד"כ נאחזים כולם, למרות שמזה עשורים רבים לא היה מחקר דמוגרפי מקיף שיציג נתונים מדויקים.
אין ספק שבלוס אנג׳לס רבתי מסה קריטית של יהודים. ליהודים כוח ושליטה, בהוליווד, לדוגמה, בעולם העסקי, בעולם הרפואה וכו׳. בעיר בורלי הילס, בה גרים 34,000 אנשים, השפעה ניכרת על הארץ - אין בארץ אוניברסיטה, בית חולים או מוזאון, כמו גם פוליטיקאי או גוף שאינו למטרות רווח שאינו קשור בקשרי כספים הזורמים מפילנטרופים בעיר לארץ, ולרוב ניתן לראות את שמותיהם מקבלים את פני הבאים בשערי המקומות המוזכרים.
פלא אם כך שתפקיד ייצוגי של מדינת ישראל בלוס אנג׳לס נחשב לאחד התפקידים היוקרתיים שמשרד החוץ יכול להציע (אחרי השגריר בוושינגטון הבירה והקונסול הכללי בניו-יורק)?
לוס אנג׳לס עצמה תמיד הייתה יעד מאוד מבוקש, נחשק ממש. מזג האויר מעולה, דומה קצת לארץ אך טוב יותר (קרי, כשבארץ חמסין והלחות מתערבבת בחום ללא הקלה, בלוס אנג׳לס החמסין נשבר, בלילה הטמפרטורה יורדת והמקומיים יכולים לנשום לרווחה). התנאים טובים, ומה יכול להיות טוב יותר מאשר ארבע או חמש שנים עם שועי עולם, כשבסופן מובטח לך תפקיד שמן לא פחות, בהנהלת חברה ציבורית, אצל אחד מעשירי העולם או בפוליטיקה?
הקונסול הכללי (קונכ"ל) - הדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי - היה לרוב איש שהוצנח מאחד הפוליטיקאים הבכירים, כמתנת תודה על שרותו בעבר, והועמד לרשותו צוות מכובד הן של דיפלומטים והן של עובדים מקומיים.
מרכז החיים רצה הקונכ"ל, הייתה עשיה בשטח. לא רצה, העביר זמנו בנעימים. כך צמחה לה פה תנועת החרם, מתחת לאפו ממש של אחד הקונכ"לים בעבר. כשעוד ניתן היה לנסות לעצור, לא עשו כלום. כך גם איבדנו את יהדות ארה"ב הרפורמית והקונסרבטיבית, לא לתהליכים טבעיים של התמעטות האנשים ונישואי תערובת, כי אם לנתק מוחלט מהארץ, ביחוד בנושא הכותל והכיבוש, כשמובילה את המאבק ענת הופמן של נשות הכותל וארגון הקרן לישראל חדשה. אך יותר מכל, התמלאה העיר בישראלים, כשמספרם מוכפל. הבאנו מהארץ את כל שבה - מפוליטיקאים לאנשי עסקים, אנשי בידור ומוצרים, תוכניות טלוויזיה ועוד - והשארנו אותה שם, רחוק, מקום שבו ניתן, ראוי ורצוי לבקר, אך תמיד חוזרים לכאן, שכן הועתק מרכז החיים, וכבר לא חשוב כל כך אם יש מדינת ישראל או אין.
בשנים האחרונות פרצה לה האנטישמיות, ובעוד ממשלת ישראל מתקצבת בכוח ופועלת ומכריזה בקול ניחר "אנחנו מנצחים", העובדות בשטח הפוכות לחלוטין. הדיבורים פשוט לא עומדים במבחן המציאות.
במהלך השנים, הפסיקו עובדי משרד החוץ את עבודתם מספר פעמים, כשהם דורשים להשוות את שכרם לשכר אנשי המוסד, שכן "גם הם מסכנים את חייהם!" סיכון חיים ממשי - מאחד מבתי המלון הטובים בעולם למשנהו, מארוחה חגיגית בארמון מפואר לקבלת פנים מפוארת בארמון אחר.
כשלא ברור האם נחוצה לה קונסוליה כה גדולה, כה פעילה, בה מועסקים עשרות עובדים, לא ניתן להתעלם מהגוף. ייטב לכולנו אם נבקר במוזאון העצמאות בתל אביב (תזכורת: תל אביב היא לא בירת ישראל), ושם נמצא (אם נתעמק רק קצת) על תחילת משרד החוץ, מטרותיו, גודלו ותקציבו. היום משרד החוץ הוא מכונת ענק, שהתקיימותו מכוח האינרציה, כשהוא שואב לתוכו משאבים אדירים וכוח אדם נכבד (ורבים השגרירים לשעבר הפועלים לשנות ולתקוף את ישראל, דבר שליברמן, עת היה שר החוץ, נלחם נגדו).
נתניהו, בין אם בתור ראש הממשלה או שר החוץ, הבטיח או תכנן למנות את
ארי הרו לקונכ"ל בלוס אנג׳לס. אלא שלחיים דרך מופלאה לשנות תוכניות. ארי הרו הפך עד מדינה נגד נתניהו, ולא משנה עד כמה הוא מוכשר, או עד כמה (אולי) באמת הגיע לו זה הצ׳ופר, קונכ"ל בלוס אנג׳לס הוא לא יהיה. כך נוצר ואקום, וצורך למלאו. צעד סגן הקונכ"ל צעד קדימה, לא חיכה שמישהו ישאל או יבקש, ונהיה הקונכ"ל בפועל. לרוב, זו תכונה טובה, תכונת מנהיג אמיתי.
הסתכלות קדימה עתה, כשהבחירות מאחורנו, אולי כדאי לעשות חושבים את מי למנות כקונכ"ל הבא, לא בתור תשלום, תגמול או אתנן, כי אם מישהו שיעבוד ויעשה, ייצור ויפעל. קרי, מישהו בעל הכישורים, הידע והנסיון הנדרשים. אך במציאות, הדרך היחידה להתמנות היא באמצעות ויטמין פי, או קשרים, או חובות עבר שצריך לשלם.
הנה רעיון ל
כבוד ראש הממשלה: לֹמנות את חברת הכנסת לשעבר,
ענת ברקו, לקונכ"ל החוף המערבי. ראשית, הגיע הזמן במאה העשרים ואחת שהדיפלומטית הבכירה ביותר של ישראל בחוף המערבי תהיה אשה. שנית, טוב למצוא אדם שלא רץ אחרי התפקיד, כי אם מישהו שאכן יכול לתרום ולשנות, לא עבור עצמו ועבור התפקיד-שאחרי-חמש-השנים, כי אם עבור מדינת ישראל בהסתכלות קדימה, לעתיד.
ושלישית, טוב לנפץ את כל האשליות ומאוויהם של החולמים על נופש בעיר המלאכים. עתידנו על המאזנים. תנועת החרם זורה הרס ורעל לכל עבר, האנטישמיות גוברת ומצבה של ישראל, הנראה מזהיר ברגע זה, יכול להתנפץ בצורה אכזרית ביותר, ופתאום ימצאו יהודי ארה"ב את עצמם במצב בו כבר היו יהודי ונצואלה וצרפת.
ראש הממשלה מוקף בחומות בצורות, וכנראה שרעיון זה לא יגיע אליו. נעבירו לחבריו, ד"ר מרים ושלדון אידלסון, המכירים את ענת ברקו באופן אישי, את יכולותיה וביצועיה, את צורת מחשבתה והתנהלותה, ואולי תוצנח היא לכאן, לא עבורה כי אם עבור כולנו. לזוג זה יכולות מוכחות, כמו שנוכחנו כולנו לפני מספר חודשים במשרד החוץ האמריקני.
כיון שקונסוליה כה "חשובה" כמו זו בלוס אנג׳לס מתנהלת ללא קברניט זה זמן כה רב, נשאלת השאלה האם אכן נחוץ המנגנון הקיים, או אולי זו הזדמנות לשנותו, לצמצם, אולי לאחד עם הקונסוליה בסן פרנסיסקו?
אך אם חשיבות הקונסוליה אינה מוטלת בספק, ראוי שימונה דיפלומט בכיר לתפקיד שזה זמן רב מדי אינו מאויש. לא על-ידי ממלא-מקום בפועל, כי אם על-ידי האדם הנכון, שיראה את רצינות וכנות כוונותיה של ממשלת ישראל ומשרד החוץ שלה.
